מה למדתי השבוע בהולנד – דחיינות, היאחזות ומעבר.

על דחיינות

לפעמים אני צריכה להקשיב לעצמי כי אני נותנת עצות טובות. כמו למשל, לקבוע עיתים לתורה. במקרה הזה התורה (סליחה) היא הכתיבה. והשבוע לא הקפדתי על הכתיבה ביום חמישי, אמרתי לא נורא אכתוב בשישי, שישי היה עמוס, שבת חלף לו, ראשון נזל לו וביום שני אני מתחילה את השבוע וזהו. אין זמן. כל זה כדי להסביר את האיחור המביך של הפוסט הזה וגם כדי להצהיר על כשלוני ברבים. אולי זה יעזור, בפעם הבאה שאחשוב לדלג על שגרה כי יהיה בסדר.

מכיוון שלמדתי שלושה דברים השבוע, קחו שלושה ברבורים מרושעים בתור התחלה:

על היאחזות

לפעמים אנחנו נאחזים בדבר או במקום או באדם מהסיבות הלא נכונות. נכון שהסיבות הלא נכונות היו פעם נכונות, אבל חלף הזמן והצרכים, הרצונות ולפעמים גם היכולות שלנו השתנו. אבל אנחנו עדיין מוצאים את עצמנו נאחזים בדבר הזה, כי לא שמנו לב, או ששמנו לב אבל לא רצינו להבין שדברים השתנו וצריך לפעמים לשחרר.

נו, ואחרי כל ההקדמה הזאת אתם בטח חושבים על משהו נורא ואיום או משהו גדול ומשנה חיים או איזושהי הודעה דרמטית שאני הולכת להודיע. אבל לא. האמת היא שהחיים בדרך כלל קטנים ואיזוטריים מאוד, ומה שאנחנו נאבקים לעשות נראה מהצד כדבר קטן וטריוואלי. כמו, נניח, לעבור דירה.

אני מאוד אוהבת את הדירה בה אנחנו גרים עכשיו. מאוד. היא הדירה הכי יפה שגרתי בה אי פעם, ויש לה אפקט מנפח-אגו של וואו. נהניתי מאוד לשמוע את הוואו הזה מכל מי שנכנס לפה, הולנדים וישראלים כאחד. כי זו דירה באמת יפה מאוד. והיא גם גדולה. היא הדירה הכי גדולה שגרתי בה אי פעם, ולראשונה בחיי לא רק שהסכמתי לארח אנשים (לפרק זמן של יותר מכמה שעות, זאת אומרת), אלא אפילו שמחתי מזה. שמחתי ביכולת שלי להזמין משפחה וחברים לבוא, שמחתי שיכולתי להגיד להם – משל הייתי איזו מטרוניתא – בואו! הטיסה עליכם, השהות עליי. וזה לא רק העניין של קלות הביקור. העובדה שחברים (גם כאלה שמעולם לא היו אצלי בבית) ומשפחה (גם כאלה שלא הייתי חולמת לארח אותם בלי ואליום צמוד) שהו פה ימים, שבוע, ולפעמים גם שבועיים-שלושה, העובדה הזאת הפכה את הביקורים ליותר מפגישות לקפה או לצהריים והסתובבות תיירותית במקומות נבחרים. זה לאכול סביב השולחן בבוקר, להתבדח על כמות החמאה שהולנדים מורחים על הלחם, לפתח סוג של אינטימיות פמיליארית בשאלה תור מי להתקלח עכשיו או כמה זמן לוקח לאנשים מסוימים להתארגן בבוקר.

זה איפשר לאנשים שהחיים שלהם רחוקים משלי להיות קצת חלק מהיומיום שלי והעביר את היחסים למקום אחר, נינוח יותר ועמוק יותר. וכל זה התאפשר כי היה לי – פריקית של מרחב (פיזי ומנטלי) – מקום בדירה הזאת. אנשים יכלו לשהות פה בלי שהרגשתי שפולשים לי לחדר האמבטיה (כי יש מקלחת אורחים) או ישנים לי בסלון (כי יש חדר אורחים) או מסתובבים לי בין הרגליים (כי יש שתי קומות).

אבל הצרכים והיכולות והרצונות שהיו לנו כשעברנו לפה, לפני שנתיים וחצי, השתנו. שנתיים וחצי זה לא הרבה זמן אבל ההבדל בין היומיום של ילדה בת שנתיים וחצי לבין זה של ילדה בת חמש הוא עולם ומלואו. החיים שלנו התחילו לסוב סביב בית הספר של ד׳, שמרוחק כמעט 5 קילומטרים מהבית שלנו. הבית עצמו התרוקן, כי א׳ לא גרה כאן יותר. מצאנו את עצמנו משתמשים פחות ופחות בשירותים קרובים וזמינים בשכונה כמו הספרייה הציבורית, המוזיאון, הבריכה וגן השעשועים. יומה של ד׳ היה מלא בבית הספר, לפעמים מבחינת השעות עצמן ולפעמים מבחינה מנטלית, וכבר לא עשינו את אותם הדברים שנהגנו לעשות בעבר. לאט לאט חלחלה ההבנה שיש מעט מאוד הגיון להמשיך לגור פה, להקדיש חלק נכבד מהתקציב החודשי לדירה שכבר לא מתאימה לנו.

לקח לי הרבה זמן להשלים עם הרעיון הזה, הרבה יותר ממה שחשבתי שזה ייקח, והרבה יותר ממה שראיתי כסביר. היה איזה משהו באורח חיים הזה שהתקשיתי מאוד להיפרד ממנו. במשך שבועות כל דבר ציער אותי – טיול בחורשה, או לראות את ד׳ נתלית על המדרגות בבית, או להיכנס דרך השער הקטן לכניסה המטואטאת. אז נאחזתי ונאחזתי והזכרתי לעצמי את היתרונות במעבר ובדירה החדשה וזה עזר לחצי יום ואז מצאתי את עצמי שוב נאחזת. ויום אחד, כשחשבתי שלנצח אשאר ממורמרת, שלעד ארגיש תסכול מהוויתור הזה – יום אחד זה נעלם. יכולתי לדמיין את עצמי במקום החדש, יכולתי להרגיש את החדווה בשינוי, באתגר, בתכנונים ובעיקר – בכתיבת רשימות. אין דבר משמח יותר מרשימות.

ובכן –

מבצע מעבר דירה יוצא לדרך! מדובר בחודש הכי עמוס בשנה – דצמבר – עם שלושה חגים גדולים, יום הולדת, שבועיים של חופשה מבי״ס, שתי הובלות ואינספור שעות שוטטות באתר של איקאה.

מבולבלים? הנה הלו״ז ש – ר׳ הכין עם ד׳.

אחלו לנו בהצלחה, אנחנו נצטרך את זה.

על התעקשות

אני עובדת מהבית. זה יותר פרי של הנסיבות מאשר בחירה שלי, אבל בכל מקרה – כך אני עובדת. אני לא מהאנשים האלה שסובלים מאורח החיים של לקום בבוקר, ללכת למשרד לשמונה-תשע שעות ולחזור הביתה. אני דווקא אוהבת את זה. לאחרונה קצת נאבקתי בכל מה שנוגע לניהול הזמן שלי, בעיקר ביכולת למצוא את האיזון בין השילוש הקדוש של בית-עבודה-סידורים ומצאתי את עצמי מקנאה ממש באנשים שיש להם שעות מסודרות בהן אף אחד (כולל הם עצמם) לא מצפה שיעשו משהו אחר חוץ מעבודה. ואז פתאום הבנתי: רגע, גם אני יכולה לסדר לעצמי מסגרת כזאת! במקום ללקט שעה פה שעה שם במהלך היום ולקוות שיישארו כמה שעות לליקוט גם בערב החלטתי על סדר עדיפויות עם שעות תחומות וקבועות כל יום לעבודה. אלה שעות שלמרות שאני נמצאת בהן בבית, אני לא רשאית לעשות הפסקה לקיפול כביסה או לפירוק מדיח, לסידור איזה חדר או לשאיבת הרצפה (רציתי לכתוב פה לשאיבת שטיח אבל היה יוצא חרוז וזה צי׳זי אז תשכחו מזה).

כל בוקר מחדש אני מקפידה להתעקש על השעות האלה ולהפתעתי – זה עובד. אני מסיימת את ההספק שלי עד שעה קבועה ומשם והלאה אני פנויה לדברים אחרים כמו לדחיין כתיבת פוסטים או לעשות רשימות לקראת המעבר.

(עכשיו כשאני קוראת את הקטע הזה שוב אני רואה שלמעשה הוא ממש דומה לקטע הראשון, של להקדיש זמן לכתיבה. אבל למדתי  שהתעקשות על דבר אחד אינה גוררת התעקשות על דבר אחר. ושעל כל דבר שחשוב לי אני צריכה להתעקש בנפרד. ולנסות להצליח כל שבוע, כי גם זה לא תמיד קורה.)

—

בשולי הדברים

דברים שראיתי בחורשה – 

דברים שראיתי בסופרמרקט – 

מה קראתי מה שמעתי

ציטוט השבוע

״It's such a singular unique important, experiencing a movie in a theatre […] there is something about having an emotional experience in a big dark room. You're vulnerable in a different way than you are sitting at home with your feet up."

זה הבמאי ויוצר הסרטים נואה באומבך (Noah Baumbach) שהצליח לקלוע בול להרגשה שניסיתי לתאר כשכתבתי על כמה אני אוהבת ללכת לקולנוע (מתוך הראיון הזה, כאן).

ואת הראיון הנהדר הזה עם ברוס ספרינגסטין (כאן, מאותו פודקאסט).

נתראה בשבוע הבא!