בשנת 2020 קראתי 78 ספרים. אני יודעת כי ספרתי. וספרתי לא (רק) בשביל האגו, אלא כי לא רציתי לשכוח מה קראתי, ומתי, ובאיזה פורמט, ומה חשבתי על מה שקראתי. וגם כי לא רציתי לשכוח את השיבה המפוארת הזאת שלי לחיי קריאה, ומה היא גרמה לי להרגיש.
מסתבר שלמורן ב׳ (כלומר מורן אחרת שהיא לא אני. שהרי אני מורן ג׳) היו גם כן מחשבות על קריאה. יוצא הרבה שמורן ואני חושבות על אותו דבר באותו זמן אבל בצורה שונה, אז הנה מה שכל אחת מאיתנו חשבה:
[מורן ב׳]
במיתולוגיה המשפחתית, שיכול מאוד להיות שנטועה באמת, הייתי מקריאה לילדים בגן סיפורים מפינת הספרים. אני לא זוכרת בדיוק מי במשפחתי לימד אותי קרוא וכתוב אבל אני יודעת היטב מי לימדה אותי להיות אדם קורא. אני יודעת שזו אמא שלי כי זה ניכר היטב בנושאי הקריאה שלי, באופן ההתייחסות שלי לסיפורת, ובמליון השאלות שעולות לי בראש בזמן שאני קוראת גם אם הן לא קשורות לתוכן. העולמות הספרותיים שלי מצטיירים לפעמים כמן הסטוריה פנימית, עולמות שאני מרגישה שביקרתי בהם ולמדתי את היחסים ביניהם לבין העולם האמיתי שסביבי. בילדות, העולמות האלו היו העתיד כפי שכתבו אסימוב והיינליין, אנגליה של החמישיה הסודית, אוסטריה וגרמניה של אריך קסטנר, ובולגריה שבספרי סיפורי העמים המאויירים שהסתובבו בבית.
בבגרותי היו שתי תקופות שבהן כמעט לא קראתי. הראשונה היתה בשנים בהן הסתובבתי במקומות רחוקים ומעניינים כך שספרים לא חסרו לי כמעט. נתקלתי במעט ספרים מדי שנה וזה היה מספק, כי כמעט כל יום היה מרגש, מפחיד, או מאתגר. כל יום חייתי סיפור. התקופה השניה היתה בשנים שבהן כתבתי דוקטורט. אז מאוד חסרו לי הספרים. הקריאה העיונית היתה ברובה מעניינת ומאתגרת אבל כל הסיפורים היו חשובים, קשים, או מדכאים, וגם אלו הנייטרליים היוו חלק ממשימה ולא יכולתי להרשות לעצמי לטבוע בהם לגמרי. הם בהחלט שינו את השפה שבה חשבתי אבל זה היה מכוון. בחמש השנים מאז שסיימתי את הדוקטורט אני קוראת בקצב די סדיר של ספר אחד או שניים בחודש.
העולם שלי מלא באנשים שרוצים לקרוא יותר ומציבים אתגרים שקוסמים לי מאוד, איזה כיף יכול להיות אם אוכל לקרוא ספר בשבוע! כמה נחמד יהיה לקרוא 9 ספרים בחודש או להיות מסוגלת לקרוא יותר מספר אחד כל פעם, אבל אני לא יכולה. האופן שבו אני בתוך הסיפור, מאמינה לו וחיה בתוך העולם הכתוב/המסופר (במקרה של ספר מוקלט, מדיום שאני מאוד אוהבת) הופך את התכיפות של הקריאה לבעיה אמיתית. כשקראתי את Wolf Hall הסתובבתי ברחובות דבלין עם הספר באזניים והעיר כולה הותקה אצלי בראש לאנגליה בתקופת הסיפור. התחלתי להתייחס להתנהגויות שלי ושל אחרים דרך העדשה של הסיפור, במקום העבודה שבו עבדתי באותו הזמן חישבתי כל התנהגות מניפולטיבית זהירה (של עצמי או של אחרים) כ״לעשות קרומוול״ ואפילו קניתי חולצה עם שרוולים מפוארים ועם עיטור זהוב.
ברור לי שרוב האנשים הקוראים מרגישים אותו דבר לגבי תהליך הקריאה ומרגישים שהם מתהלכים בעולם שאותו הם קוראים, גם אנשים שקוראים 50 ואפילו 100 או יותר ספרים בשנה. אצלי המוסכמה של יותר קריאה = יותר טוב מובילה לחשוב איך אני יכולה לקרוא יותר וגם להספיק לעשות משהו ביומיום שלי מלבד הקריאה והמחשבות שבעקבותיה. מה יקרה לאמנות שלי? מה יקרה לתחומי העניין שלי? אני לא מבינה איך אחרים מצליחים לעבור מיקום כתוב אחד למשנהו ולחיי היומיום בכזה קצב בלי לפגוע בהבנה הפנימית של כל עולם כזה.
בסופו של דבר, כמו בכל דבר שנוגע לטרנדים, אני חייבת להיות ביקורתית לגבי מה וכמה מגיע אלי ומשנה את ההתנהגות שלי. מצאתי את עצמי חושבת בהנאה על העובדה שלפני חודשיים קראתי ספר על אישה שמגלה סוד בהיסטוריה של המשפחה דרך מתכון במאפיה המשפחתית והנה היום אני קוראת ספר על אישה שחוקרת את ההסטוריה המשפחתית והסודות בה דרך מתכונים רוסיים ובתוך זה גיליתי רגע של ספק לחץ ספק מבוכה שלא קראתי כלום ביניהן. זה היה הרגע שהחלטתי לכתוב על זה משהו כדי לגלות שעבורי החיפוש אחרי משמעות לא קורה בקריאה. כשאני קוראת אני בורחת לעולמות רחוקים שמהם אני יכולה להסתכל על העולם שלי ולהבין אותו יותר טוב, ואני לא יודעת לעשות את זה מהר.
[מורן ג׳]
במשך הרבה שנים, כל מה שידעתי – ידעתי מספרים. עד היום אני יכולה לספר אנקדוטות על חייו של בן גוריון, רק בגלל שקראתי את ״אל ראש ההר״ של דבורה עומר. כל מה שידעתי על העולם, על היסטוריה, על תרבויות אחרות וחיים אחרים – ידעתי מספרים. הבחירה השרירותית הזאת של מקורות מידע (ובעידן שלפני האינטרנט, בעיר לא גדולה ולא משכילה במיוחד, זו גם הייתה בחירה מוגבלת במיוחד), היא כמובן מועדת לפורענות: את איין ראנד, למשל, אהבתי בצורה מוחלטת, בלי שום יכולת להבין את ההקשר בו היא כתבה על קפיטליזם. עד היום, המהפכה הבולשוויקית היא בעיניי אחד הפשעים החמורים ביותר נגד האנושות, כי קירה (גיבורת הספר הראשון והפחות ידוע של ראנד, ״אנו החיים״) הייתה הקורבן של המהפיכה ההיא, ואני אהבתי את קירה יותר מכל דמות ספרותית שנוצרה אי פעם.
תמיד גדלתי עם הידיעה הנוראית איתה מתמודד כל קורא: לעולם לא אוכל לקרוא את כל הספרים בעולם. אפילו לא את כל הספרים שארצה לקרוא. זה לא אפשרי פיזית. אבל הרעב הזה, הצורך בכל זאת לנסות להספיק, להשביע את מה שלא ניתן להשבעה, לקרוא כמה שיותר, כמה שאפשר- הרעב הזה נשאר והוא קיים ונוכח גם עכשיו. אולי הוא אפילו מתעצם בעת הזאת, לנוכח השפע הבלתי נתפס, הזמינות שלא יכולתי לדמיין בתחילת חיי הקריאה שלי. כשהייתי ילדה הורשיתי לשאול רק ספר אחד מהספרייה. אחרי איזה זמן הורשיתי לשאול שני ספרים בו זמנית, אבל גם בקצב הזה בסוף כיתה ד׳ נגמרו לי הספרים בספרייה. כי כשהייתי בת 10, לפני היות האינטרנט, לדברים היו התחלה וסוף. לא היה מאגר בלתי מוגבל של ידע והרפתקאות, וכשסיימת לקרוא את כל הספרים בספרייה לא היה לאן להמשיך משם. זה כמובן עד שעברתי לספרייה העירונית הגדולה, לשאול ספרים במרמה ובהיחבא על כרטיס הספרייה של אמא שלי.
לעיתים קורה לי מה שקורה למורן ב׳. לעיתים מגיע ספר שגורם לי לצלול לגמרי לתוך העולם שלו, בצורה אבסולוטית ומוחלטת, כזו שגורמת לך להתאהב בדמות לכל החיים. כזו שמניעה אותך לנטוש או להזניח מחויבויות ולהתנהג בקוצר רוח לאנשים סביבך. כזו שמרדדת בעינייך את האנשים סביבך לפונקציה אחת בלבד: הפרעה למהלך הקריאה, עקירה אכזרית מהעולם הפרטי שלך ושל הספר, מההתאהבות המוחלטת באיזו דמות. אבל רוב הזמן זה לא קורה. ואני לא חושבת שזה קשור לכמות הספרים שאני קוראת. אני חושבת שזה בכל מקרה לא היה קורה בעוצמה ובאינטנסיביות הזאת, פשוט בגלל שלא כל ספר מסוגל לזה. ואולי זה גם עניין של גיל, אולי בצעירותנו אנחנו יכולים לצלול כך לכל ספר, אולי ספרים לילדים ונוער בנויים כך שיצללו אליהם.
כשאני קוראת ממואר של ספורטאית, ספר עיון על גזענות באמריקה, או רומן שנכתב לפני 200 שנה, גם אם אני לא צוללת אליהם – עדיין משהו קורה. כמו זכרון-שריר, משהו פתאום נע ומתחבר ואני מרגישה יותר כמו עצמי. העצמי-הקוראת, העצמי שאני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי.
יש ספרים שמרגישים לי יותר כמו בית (אלה ספרי ההתאהבות בדמויות) ויש כאלה שפחות. יש כאלה שבכלל לא. אבל כשאני באה כל יום אל ספר, אל עולם אחר, אל רעיונות חדשים, הגוף זוכר את מה שהוא נהג לעשות שנים.
זה מעניין, אבל הפורמט משנה פה. הגוף זוכר בכל פעם שאני מחזיקה ספר פיזי (שהוא האושר המוחלט, כמובן) וזוכר גם במידה רבה כשאני קוראת בקינדל (הגודל, הדפוס, המסך שמחקה דף מודפס – כל אלה מצליחים לשטות בו). אבל ספרי אודיו זה כבר סיפור אחר. באופן אירוני – למרות שהאזנה באודיו מאפשרת, אולי יותר מכל פורמט אחר, התמסרות מוחלטת, חסימה של הפרעות חיצוניות ושקיעה בסיפור – הקריאה מהסוג הזה לא מצליחה להיות גשר בין מי שאני עכשיו לבין מורן ג׳ מקריית ים, שלא היה לה אפילו ווקמן, שהלכה לאט, שקועה בקריאה כל הדרך הביתה מהספרייה, ואז סיימה את הספר, הסתובבה וחזרה לשאול ספר אחר. המרחק בין ההליכה ברחוב ז׳בוטינסקי עם ספר ביד, תוך היתקלות אקראית בעמודי חשמל, לבין הליכה בחורשה הולנדית מוריקה עם ספר אודיו באוזניות – המרחק בין שניהם פשוט גדול מדי.
(ספרי אודיו, אגב, הם דרך מצוינת להעלות את המכסה החודשית של הקריאה, והם גם מהנים ברובם. אבל כאמור הם לא מעירים בי את העבר)
אז מה למדתי מלקרוא 78 ספרים בשנה? שהמספר לא משנה (למרות שאני חוזרת עליו וסופרת אותו ויש לי אפילו סטטיסטיקות של כמה-כמה) ובה-בעת מאוד חשוב. כי הוא מייצג הרגל שחזר. הרגל, שיותר מכל הרגל אחד בחיי, מחזיר אותי לעצמי.
אם אתן סקרניות לדעת מה אני קוראת בימים אלה, הציצו פה מצד שמאל. ואם אתם סקרנים לשמוע מה חשבתי על ספרים שקראתי, אפשר למצוא ביקורות קצרצרות בפרופיל שלי באינסטגרם, תחת ה highlights ״מה קראתי״.
אני יודעת שזה לא הדבר החשוב, אבל 78! אוף! אני מצליחה רק איזה 50 ויש בי את אותו רעב תמידי כמו כשהייתי ילדה.
מעניינת הנטייה שלך לחזור לילדה מקריית ים. גם הילדה מאילת שאני הייתי אהבה לקרוא, וסיימה את כל הספרים בספרייה, אבל ממש אין לי חשק לחזור אליה, למרות שבאמת ההישאבות שלה לקריאה הייתה עצומה 🙂
לא לא. תאמיני לי שאין לי רצון לחזור לילדה מקריית ים (ובעיקר לא לקריית ים), אבל יש משהו בראשוניות הזאת של השנים הראשונות של הקריאה, לא?
כן, בטח שיש. אבל לא הייתי רוצה לחזור לזה. כמו שאמרת על איין ראנד, יש בזה גם מידה לא מבוטלת של נאיביות. ואני לא מעוניינת בנאיביות שלי בחזרה 🙂
יותר משמתקנאת ב-78 הזה (ומתקנאת יפה-יפה, שלא יובן לא נכון), בעיקר הייתי רוצה את היכולת להקשיב לספר אודיו. אצלי המוח פשוט מתעופף לו, וכלום לא נכנס, לא כל שכן נשאר.
אם את מעוניינת, יש לי טיפים לאיך מתחילים עם אודיו ולא נותנים לו לברוח מהאוזן השנייה.
אשמח, תודה
יפה לך לבן!
תודה!