מה למדתי השבוע בהולנד – ים חום ופער דורות פמיניסטי

שבחדרים מסוימים אני זקנת השבט

אחד מהדברים שאני רוצה לעשות יותר השנה זה ליצור קשרים שיאפשרו לי להיות חלק משיח, מקהילה, מחברה שאני אוהבת. כמו שאמרתי ל – מ׳ השבוע: יש שני סוגים של אנשים שאיתם אני מרגישה הכי בנוח: פמיניסטיות ולסביות. אז התחלתי לחפש קבוצות ואירועים בפייסבוק והנה נתקלתי ביוזמה חביבה שנקראת Feminist Book Club. בשבוע שעבר הייתי במפגש הראשון (שלי והשני בכלל) ודיברנו על הספר שהזכרתי בפוסט הקודם: Nice Girls Don't Get the Corner Office.

מעולם לא הייתי חלק ממועדון קריאה אז לא ידעתי למה לצפות: האם ננתח פסקאות מהיצירה? האם נדון בהקשר הביוגרפי של המחברת? האם נשווה לטקסטים אחרים בני זמננו? ובכן, מסתבר שלמרות מקום המפגש (אוניברסיטת האג) הדיון היה רחוק מאוד מלהיות אקדמי-ניתוחי ונע כל הזמן בין הטקסט עצמו לבין הרעיונות שמוצגים בו. כך יצא שדיברנו הרבה על סטריאוטיפים מגדריים, על הדרך ליצור שינוי, על סוגים שונים של אקטיביזם, על מסרים שקיבלנו בילדותנו, על הדרך בה אנחנו פועלות עכשיו מול אנשים אחרים.

מעבר לדיון, שהיה מעניין בפני עצמו, נדהמתי לגלות את הפער ביני לבין רוב המשתתפות, שהיו בתחילת שנות העשרים לחייהן. הן, למשל, ראו את הספר כקצת קיצוני וחשבו שהרבה דוגמאות לא נוגעות אליהן, מוגזמות מדי או לא ריאליות. אני, לעומת זאת, שסוגרת תיכף ארבעה עשורי חיים, חתמתי כמעט על כל מילה שמופיעה שם. יצא לי להיתקל ברוב הסיטואציות שמתוארות בספר, יצא לי לעשות חלק מהדברים נכון וגם יצא לי לטעות הרבה, ובעיקר יצא לי לחזות בתוצאות של כל אחת מההתנהגויות האלה. זו הפעם הראשונה בה הייתי חלק מקבוצה בה אני מבוגרת משמעותית משאר חברות הקבוצה והרגשתי את הפער הזה היטב. ולמרות שהרבה ממה שהן אמרו נשמע לי נאיבי או נובע מחוסר ניסיון ממשי בעולם ״האמיתי״ (לרובן יצא לעבוד רק בעבודה אחת, אם בכלל), לא יכולתי שלא להעריך את רמת המודעות הפמיניסטית שלהן – בתיאוריה ובפרקטיקה – רמה שלא חלמתי אפילו להתקרב אליה כשאני הייתי בגילן. העולם בו הן חיות היום, בעיקר מבחינת המודעות החברתית והידע הזמין, הוא רחוק מאוד מהעולם בו אני חייתי בתחילת שנות האלפיים, אפילו במעוז הליברליות בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים.

בכל זאת, למרות צביטת הקנאה הקטנה על כל האפשרויות הפתוחות בפניהן, על כל מה שזמין להן שלא היה זמין לי, בעיקר נהניתי. נהניתי מניסיון החיים, מהתובנות ומהחוזק שמגיעים עם ארבעה עשורים של חיים. בכל מילה שנאמרה בחדר ההוא, על ידי ועל ידי אחרות, הרגשתי את הגיל שלי, ושמחתי עליו מאוד.

שלא יזיק לי ללמוד קצת יותר על פוליטיקה מקומית

בשבוע שעבר התקיימו פה הבחירות לרשויות המקומיות. אין לי הרבה מה לספר על זה כי לא התעניינתי או חקרתי לעומק את העניין, וחבל. בנוסף להצבעה הרגילה למועצות המקומיות הייתה הצבעה נוספת, משאל עם על החוק שירחיב את סמכויות המדינה לאיסוף מידע על אזרחים. התוצאה הייתה כמעט תיקו, עם נטייה קלה לצד שנגד מתן סמכויות נוספות. כעת לא ברור מה הולך להיות ההמשך ואם החוק יתקבל בסופו של דבר.

שאפשר לחגוג חג דקלים ללא דקלים

בשבוע שעבר חגגו בבית הספר של ד׳ את Palmpasen (בתרגום מילולי: פסחא של הדקלים). ניסיתי למצוא הסבר מניח את הדעת ומצאתי את זה, על יום ראשון של הדקלים. לדעתי זה מבוסס על אותו רעיון, רק שבתי הספר סגורים בימי ראשון ולכן הם חגגו את זה ביום שישי שלפני כן. בכל מקרה, החג שקרכלשהו הזה כולל הליכה עם מקל עליו נעוצה חתיכת לחם בצורת תרנגול (!) שזנבו עשוי מענף של איזה צמח (שאינו דקל) ומסביבו חישוק עם סרטים צבעוניים.

את משמעות החג לא לחלוטין הבנתי, כאמור, אבל המצעד צבעוני ונחמד אז מה איכפת לי. לדוגמא:

שההולנדים לא נותנים לטמפרטורות לבלבל אותם

אל תתנו לחגיגות הצבעוניות להטעות אתכן – פה האביב עדיין מבושש להגיע. אבל הולנדים כמו הולנדים – אם יש יום שמש, גם אם קר מאוד – חובה לצאת החוצה. מכיוון שכך, הלכנו לים.

אבל טוב שהלכנו, כי למדתי משהו חדש. מסתבר שמה שנראה כמו הריסות נטושות ומכולות חלודות הם למעשה מקומות הבילוי הרגילים שלנו בקיץ. בתי הקפה שנמצאים ממש על החוף לא מסתפקים בלסגור את דלתותיהם במהלך העונה הקרה, אלא מגדילים ועושים ומפרקים את רוב המתחם. הכל – ציוד, מבנה, ריהוט – מאוכסן במכולות גדולות ומורכב מחדש לקראת הקיץ (החוף שלנו הוא מקום מאוד מתויר, לא רק תיירות מקומית, אלא גם פנימית – מכל הולנד וגם מחלקים אחרים באירופה, גרמניה בעיקר).

—

מה קראתי מה שמעתי מה ראיתי

[קראתי]

לא הרבה. אני ממשיכה עם ספרי השבוע משבוע שעבר שנעים על מי מנוחות בגלל הפורמט שלהם (שירה וסיפורים קצרים).

[שמעתי]

את הפרק האחרון בפודקאסט The Guilty Feminist (כתבתי על הפודקאסט פה). הן תמיד מצחיקות, אבל הפעם במיוחד, אולי בגלל שהנושא השבוע היה Sexy. רוצים לדעת אלו עוד פודקאסטים אני אוהבת (ולמה)? גשו לפוסט שלי על המלצות פודקאסטים, בדיוק עדכנתי אותו.

[ראיתי]

את הסרט Lucky המצוין. כל מה שאני יכולה לספר נמצא בכל תיאור שתקראו על הסרט, שעוסק בחיים קטנים ואנשים וזיקנה. לא קורה בו הרבה, אבל הוא כל כך עדין ויפה ויזואלית ומדויק, שזה לא כל כך משנה. בסוף אחת הסצינות בה הגיבור מתעמת עם הזיקנה שלו וההדרדרות הבלתי נמנעת של הגוף הוא מקבל מהרופא סוכריה על מקל ולרגע, כשהוא מסיר את העטיפה מהסוכריה, מניח אותה בפה ומוצץ, אנחנו יכולים לראות את הילד שהאיש הזקן הזה היה פעם, לפני 80 או 90 שנה. וזה היה מלא חמלה ואהבה וקבלה בלי התנשאות ורחמים ופחד. וזה היה יפה.

—

בשולי הדברים

[1]

ר׳, יחד עם עוד כמה עשרות אלפי מטורפים, רץ את מירוץ החצי מרתון השנתי בהאג (CPC)

[2]

ד׳ התעקשה ש – ר׳ ייקח איתו לעבודה את אחת מבובות הפרווה שלה. במהלך אותו יום קיבלנו ממנו עדכונים שוטפים על מעלליה:

• 

• 

• 

[3]

בשבוע שעבר נפתח בהאג פסטיבל הסרטים האהוב עליי, Movies that Matter. למי שמתעניין, אפשר לעקוב אחריי בטוויטר ולקרוא את הרשמים שלי בלייב.

[4]

כמו שוודאי שמתם לב, הפוסט הזה מתפרסם שלא בלו״ז הרגיל. מכיוון שכך, ומכיוון שאני רוצה להקדיש פוסט לכל הסרטים בהם צפיתי בפסטיבל, הפוסט הבא יפורסם בתחילת השבוע הבא. סטיי טיונד.

[5]

עוד שתיים קטנות:

—

נתראה בשבוע הבא!