שאפשר להסביר לילדים כל דבר (כמעט)
הורים אוהבים לחיות בעבר. כשהילדים בני שנתיים אנחנו אוהבים להיזכר בהם כתינוקות. כשהילדות בנות חמש אנחנו מתגעגעים ללחיים השמנמנות של גיל שנתיים. וכשהילדה בת שמונה את נזכרת איך בגיל חמש התהיות הכי גדולות שלה היו אם אלזה תצליח להמיס את הקרח. וכל הנוסטלגיה ההורית הזאת מונעת ממני לפעמים להבין ש- ד׳, כדרכם של ילדים, לא מעוניינת לחכות. היא מתעסקת בלגדול בינתיים. ואז יום אחד אני מסתכלת עליה לידי ומבינה שהיא בשלב אחר לגמרי. כך קרה השבוע, כשרכבנו לים. בדרך ראינו את האגם שרק שבוע אחד לפני כן היה קפוא וכעת מלא מים וברווזים ולגמרי לא נראה כמו משהו שהיה זירת החלקה על קרח. ד׳ השתאתה למחשבה הזאת והייתי צריכה להסביר לה קצת על התחממות גלובלית ולמה זה נראה כיף (כי גם שלג וגם ים שמשי בשבוע אחד!) אבל בעצם זה לא כיף (דובי הקוטב המסכנים). מסתבר שיש לי ילדה שמוכנה לשיחת ״אנחנו וכדור הארץ – יחסינו לאן״.
השיחות האלה הן מסובכות (לפחות עבורי) יותר ממה שהן נראות מהצד. כי להסביר מונחים מורכבים, שבנויים על מונחים אחרים, שגם הם דורשים הסבר, וכולם חלק מהקשר רחב יותר שגם אותו איכשהו צריך להביא – זה משהו שמצריך מחשבה וקשה לשלוף ככה מהשרוול. לשמחתי, מצאתי אנשים שעושים את זה מצוין, ואפילו כל יום בשבע בערב, בטלוויזיה.
jeugdjournaal (=חדשות לילדים). זו תוכנית נהדרת, סיכום של 20 דקות של אירועי היום, עם רמת הפקה שלא הייתה מביישת חדשות למבוגרים. במהלך השנים הם גיבשו נוסחה מאוד מוצלחת של העברת מידע חיוני על מה שקורה בהולנד ובעולם, ברגישות שמתבטאת בסינון תמונות או פרטים קשים מאוד, בהסברים של מונחים בסיסיים שאולי לא ברורים מאליהם לילדים, ובשימוש בשפה פשוטה אבל לא טיפשית, ילדותית או מתנשאת. מאירועי טרור, מלחמות, ואסונות טבע, עד אירועים מרגשים או חשובים כמו חתונות מלכותיות או בחירות היסטוריות, הדיווחים כוללים תמיד גם ראיונות בשטח עם ילדים כדי לתת את זווית הראייה שלהם, ויש ייצוג אתני ומגדרי יפה בקרב ילדים, ילדות, מנחים ומנחות כאחד.
[ובאותו עניין]אחרי כמעט שנה של קורונה, ואינספור מסיבות עיתונאים, החליטה הממשלה לקיים בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים מיוחדת לילדים, עם ראש הממשלה ושר הבריאות. האירוע כלל את כל המרכיבים של מסיבת עיתונאים מהז׳אנר הזה, כולל הצהרה של ראש הממשלה, ומענה על שאלות מהקהל, שהפעם היה מורכב מילדים בלבד. היה, כמו בכל מסיבות העיתונאים הרשמיות, תרגום לשפת הסימנים וקהל הילדים היה מגוון וכלל גם ילדים עם מוגבלויות (את השאלה הראשונה שאלה נערה חירשת).
שיש דבר כזה דכדוך שלג
אני חושבת שאין לי נטייה לדכדוך חורף, האפור והגשם לא עושים לי רע ואין לי איזה רעב לוויטמין די. אבל בפעם הראשונה השנה הבנתי על מה אנשים מדברים כשהם מדברים על דכאון שנובע ממזג אוויר חורפי והיעדר שמש. השלג והקרח של לפני שבועיים, שנראו כל כך יפים מבחוץ, ושימחו כל כך הרבה אנשים, גרמו לי להרגשה הפוכה. הרגשתי כלואה, היה לי קשה לצאת החוצה, הכל היה חלקלק ומלא מכשולים ומלוכלך. השבוע חזרה השמש. כלומר, השמש האמיתית, לא זו הקפואה. ופתאום אפשר היה לראות מדרכות, ללכת על אדמה יבשה, לשמוע ציפורים. זה היה מעבר חד, עלייה של 20 מעלות תוך כמה ימים (כן, הגענו ל- 17 מעלות ביום, זו טמפרטורה של קיץ פה!) והרגשתי קלילה, כאילו הישלתי מעליי משא של טונות של שלג שחור.
שכל הרפתקה אפשרית, אם רק מגמישים את הקריטריונים
השבוע התקשרה אליי חברתי פ׳ בהתרגשות ואמרה: אני לבד בבית לראשונה מזה 4 שנים, בואי נעשה משהו. ברירת המחדל ההולנדית, שהיא כמובן לצאת לטיול רגלי איטי באיזה פארק או חורשה, הייתה נחמדה אבל לא מספקת. פ׳ החליטה שאנחנו צריכות להיות ״נועזות״, ״לעשות משהו שונה״, ״לצאת להרפתקה״ (תרגום: לא סתם להזמין פיצה). דרישה מאתגרת ביום שני, 19:00, אם לוקחים בחשבון שהמדינה עדיין בסגר, המסעדות פתוחות רק לאיסוף ומשלוחים, שביום שני כידוע הכל סגור בלי קשר לקורונה, שהעוצר מתחיל בכל ערב בשעה 21:00 ושאני עדיין צריכה איכשהו להגיע הביתה. אבל אין נחישות כמו נחישות של אמא לילדים קטנים שמצאה את עצמה לבד בבית. פ׳ לא וויתרה ומצאה את האוכל הכי-מפונפן-שגם-נמצא-במרחק-נסיעה-קצר-והם-הבטיחו-שיהיה-מוכן-עד-שנגיע. נסענו, הבאנו, אכלנו, שתינו יין, והספקתי להגיע הביתה (עם הקינוח ביד) כמה דקות לפני תחילת העוצר. בהתחשב בהכל, אני חושבת שהצלחנו לעמוד בקריטריונים של 2020-2021 להרפתקה.
מה קראתי
את הכתבה הזאת, על למורים ממינים שונים שחיים יחד לעת זיקנה. מסתבר שלמורים צריכים אהבה וחיבה וקשר פיזי, גם אם אפלטוני, גם אם זה עם למור ממין אחר.
אם השנה האחרונה לימדה אותנו דבר אחד, זה שאנחנו למורים.
מה שמעתי
את הראיון המעניין עם ה musher (זו מילה, מסתבר, שמתארת נהג.ת של מזחלת שלג הרתומה לכלבים) בלייר ברייוורמן, שסיפרה על הספורט האתגרי הזה, על הכלבים, ואפילו על ההקבלה בין מרתון רכיבת שלג באנטרטיקה לבין הקורונה. בסוף השיחה, אחרי סיפורי גבורה (רכיבה של 40 ימים בבידוד מוחלט) וזוועה (על להתעורר כשאת קבורה בשלג) המראיינת קארה סווישר שאלה את ברייוורמן: יש המון כלים חיוניים במסעות כאלה אל השממה. מה הכלי שלא היית מוותרת עליו? בלי להחסיר פעימה, ברייוורמן ענתה: another person.
זו תשובה טובה בכלל, אבל טובה במיוחד לאור השנה שעברה על כולנו. זה מסע שאנחנו לא יודעים מה הסוף שלו ומתי הוא יגיע, והכי חשוב (ועוזר) הוא לעבור אותו עם עוד מישהו.
ציטוט סיום
It’s a mistake to think too much about the goal and to ask too often about it
Walking: One Step At a Time / Erling Kagge
ארלינג קאגה, הולך למרחקים ארוכים, כתב שהטעות הכי גדולה שלו בכל מסע ארוך היא לשאול ״מתי מגיעים?״
איזה פוסט חכם ויפהפה ומלא אהבת אדם במידה מוגזמת ומדויקת בו זמנית ❤️
הסמקתי על הבוקר. תודה רוני!
הם בהחלט גדלים מהר מדי, אני כל פעם נפעם מחדש, זה כמו משחק של "דג מלוח" איתם…
תיאור מדויק!