שלפעמים ממש מצחיק באינטרנטים
מילון מרים-וובסטר מפרסם כל שבוע את המילים הפופולריות של אותו שבוע (על פי כמות החיפושים שנעשו על מילה מסוימת). זו פינה ממש חמודה באינטרנט, והיא משלבת שני דברים שקרובים ללבי: מילים וחיפוש אונליין (ממנו במקרה אני גם מתפרנסת). הרשימה השבועית מורכבת מערב-רב של מילים, ולרוב אפשר לנחש למה יותר אנשים מהרגיל חיפשו מילה זו או אחרת. למשל, בשבוע של ניסיון ההפיכה בגבעת הקפיטול בוושינגטון, המילים הפופולריות היו Putsch ו- Insurrectionist ובשבוע הראשון של אפריל 2020 המילים ventilator ו Zoom קפצו לראש הרשימה. מי היה מאמין שהיינו אי פעם צריכים לגגל מה זה זום.
יחד עם המילים שקל לזהות מאיפה הגיעו, תמיד יש מילה או שתיים אקראיות, אבל השבוע באמת הופתעתי. בין כל מיני מילים סולידיות כמו Parliamentarian, Incentivize ו-bipartisan צץ לו פתאום הצירוף Gender-neutral & Potato. עיון עמוק (כלומר קריאה של הקטע הרלוונטי) העלה שמדובר בסערה האחרונה סביב Mr Potato Head. השמועות אמרו שהסברו, החברה שמייצרת את מר (וגם גברת) תפוח אדמה, יתחילו לשווק את הדמויות האהובות בגרסה נייטרלית, כלומר ללא מגדר מסוים. האינטרנטים רחשו וגעשו כמו שרק האינטרנטים (ובפרט טוויטר) יכולים לגעוש ולרחוש, עד שהסברו הוציאה הודעה רשמית שמבהירה שחס וחלילה! הם לא התכוונו לרמוז שכל תפוח אדמה רשאי לבחור את המגדר שלו! הם רק התכוונו שמעכשיו השם של הצעצוע יהיה נייטרלי מגדרית וייקרא Potato Head במקום Mr. Potato Head. ותשקוט הארץ ארבעים שנה.
שיש עוד בונוס מפתיע בלקום מוקדם
לפני שבועיים כתבתי על דחיינות לילה (עניין שמשותף לרבים מקוראיי, מסתבר) ותיארתי אותה כמקור לכל צרותיי. טוב, לא באמת כל צרותיי. אבל השעה בה אני הולכת לישון משפיעה על השעה בה אני מתעוררת, והשעה בה אני מתעוררת משפיעה לי על כל היום. מעבר לזה ששעות הבוקר המוקדמות הן שעות שלי עם עצמי, בהן אני יכולה לכתוב קצת או לקרוא או לשתות תה בנחת, גיליתי עוד בונוס בשבועיים האחרונים (בהם – הידד! – הצלחתי לקום מוקדם): את הזריחה.
יש משהו מאוד יפה בלקום לפני הזריחה. בכלל, הזריחה תמיד הייתה מועדפת עליי יותר מהשקיעה, שנראתה לי דרמטית מדי, קלישאתית, צבעונית, והכי גרוע: שייכת לכולם. כי מי לא יכול לראות שקיעה? זו שעה שבה עובדי כל המשמרות ערים, ואפילו הורים עסוקים שמתרוצצים אחרי ילדיהם בשגרת ערב יכולים להרים את הראש ולראות את הכתום-ורוד הזה בחלון. אולי אולי עובדים ללא חלון, באיזה קיוביקל (וגם זה כבר לא קיים) או סטודנטיות בעומקה של ספרייה (שוב, מחזה נדיר בשנה האחרונה) מפספסים את השקיעה פעם או פעמיים. וגם אם פספסנו, תמיד נוכל לתפוס את הפעם הבאה, כי השקיעה היא דמוקרטית וחופשית לכולם. לעומתה הזריחה היא מועדון חברים אקסקלוסיבי (אם כי לא סגור): היא שייכת לסוגרי משמרות הלילה (ומשמחת אותם מאוד), לנהגי האוטובוסים, לממהרות לעבודתן המוקדמת. להורים הצעירים היא פרס תנחומים, ולמשכימי קום, קבוצה שאני תמיד שואפת להשתייך אליה, היא אות של כבוד. ציוץ הציפורים, ההזדחלות האיטית והעדינה של האור, הרחוב שמתעורר קצת פה קצת שם – כל אלה מזכירים לי שהיום, לפחות, הצלחתי להיות טובה לעצמי. שהתחלתי את היום בטוב.
זריחה היא כמו התאהבות וכמו שינה: היא מתחילה לאט ובהדרגתיות ואז היא פתאום בבת אחת פשוט נמצאת שם. (זו כמובן פרפרזה על ציטוט של ג׳ון גרין מהספר ״אשמת הכוכבים״:
“I fell in love like you would fall asleep: slowly and then all at once.”
שלפעמים האינטרנטים בלתי נסבלים
אין לי בעיה לנטוש ספרים שמרגיזים אותי. למעשה, יש לי אפילו חוק כזה ביני לבין עצמי – אם אחרי קריאה של 30% מהספר אני עדיין סובלת ומתעצבנת וברור לי שהוא רק בא לכלות את זמני וסתם תופס מקום וזמן של ספר אחר – אני נוטשת. כי ספר לא משתפר באופן פתאומי בשני שלישים האחרונים שלו. זה פשוט לא קורה.
ובכן, זה קרה. השבוע קראתי את הספר No One Is Talking About This של פטרישיה לוקווד, שגרם לי לשקול מחדש את החוק ה- 30% שלי, כי כל החצי הראשון שלו היה בלתי נסבל (בלתי נסבל!) אבל החצי השני שלו הוא אחד הדברים היפים ביותר שקראתי.
נתחיל בחצי הראשון: הספר (שהוא פרוזה פיקטיבית ברובה) מנסה לתאר איזו תופעה חברתית שהיא ייחודית (או אופיינית) לזמן ומקום מסוימים. לוקווד כותבת על השיח שמתנהל ברשתות חברתיות, ובעיקר ברשת חברתית אחת אותה היא מכנה ״הפורטל״. לפעמים כשרוצים לתאר תופעה עושים את זה באותם כלים של התופעה עצמה, והתוצאה במקרה הזה היא ספר שנראה קצת כמו פיד בטוויטר. הפואטיקה של לוקווד יפהפייה (היא משוררת וזה הרומן הראשון שלה), אבל המבנה כל כך מעייף ומלא בנושאים מנותקים אחד מהשני וטריוויאליים עד כדי גיחוך. אני מבינה מה היא ניסתה להראות פה, מה היא ניסתה להגיד דרך חוסר הנוחות שהקוראת מרגישה. אלא שבמקום אמירה מחודדת כל החצי הראשון נופל בשעמום של הרגע אותו הוא מנסה לתאר.
ואז מגיע החצי השני. היא מספרת את סיפור התינוקת שנולדה לאחותה, ובלי להסגיר יותר מדי פרטים או לעשות ספוילר, אכתוב רק שכל הפואטיקה שבצבצה פה ושם בחלק הראשון פתאום יצאה פה בכל הדרה והיא כותבת כה מדויק, כה רגיש, כה יפה.
מעולם לא נתקלתי בספר עם כזה פיצול אישיות בין חציו הראשון לחציו השני (הם אפילו מופרדים רשמית בספר ומכונים חלק ראשון וחלק שני), עם כזאת תהום פעורה ביניהם. ואני תוהה אם זו לא הייתה הכוונה בעצם, כל הזמן הזה. אם הצורה היא למעשה המסר.
בראיון הזה, שגרם לי לקרוא את הספר מלכתחילה, היא מדברת על הקשר שלה לאינטרנט ולטוויטר בפרט. הדואליות הזאת, בין מה שמתקיים בפיד (על אף שהוא למעשה אינטראקציה בין אנשים אמיתיים שמדברים על העולם האמיתי), לבין החיים מחוצה לו, היא משהו שגם אני הרגשתי בשנה האחרונה, והיא אחת הסיבות שאני כבר לא בטוויטר. יכול להיות שהפער הזה תמיד היה, ויכול להיות שהוא התרחב בשנה האחרונה (עבורי) עד שלא היה ניתן יותר לגשר עליו. במובן הזה, הספר, על שני חצאיו, מגלם במבנה שלו את התהום הזאת. אבל קשה להחזיק את החבל בשני קצותיו, לא רק בגלל שקשה לקרוא ככה ספר, אלא בגלל סיבה חשובה עוד יותר: קשה לדרג ככה ספר! שלא לדבר על הספקות התמידיים שיהיו לי מעכשיו לגבי ספרים אחרים שנטשתי בשליש הדרך ובעצם היו יצירות מופת מפוספסות. (למעוניינים בדירוג שנתתי לספר הזה ולאחרים, אני מזכירה שאפשר לעקוב אחריי ב Goodreads, ממש מהסרגל השמאלי פה).
גם אני עזבתי השנה את טוויטר אחרי יותר מעשור. הסיבה שלי – החדשות מארץ החודר נהיו מדכאות מדי.
איכשהו דווקא פיד הפייסבוק שלי מגוון יותר ושמאלני-ישרהלי פחות.
זה מעניין. אני עברתי דווקא לאינסטגרם, שם יש פחות דיבורים ויותר ויז׳ואל. ובניגוד לטוויטר שם יש לי ותק – גם של למעלה מעשור – באינסטגרם יכולתי איכשהו לבנות לי פיד פחות מחייב.