מה למדתי השבוע בהולנד – עירום דידקטי, כפר נסתר וחיוך משותף

פשוט. עירום.

השבוע עלתה לאוויר תוכנית חדשה בערוץ הציבורי (והמצוין) לילדים. זו תוכנית בה חמישה אנשים בגילאים שונים עולים על הבמה לבושים בחלוק, ואז מתפשטים לגמרי ועונים על שאלות על הגוף העירום שלהם.

(רגע, רגע, אתן בטח חוזרות ומוודאות שקראתן טוב את המשפט הראשון – אנשים עירומים בטלוויזיה לילדים?) ובכן, כן. בתיאור התוכנית כתוב כך (תרגום חופשי שלי): ״האם את.ה תוהה לפעמים אם הגוף שלך נורמלי? זה לא מפתיע, כי באינסטגרם, סנאפצ׳ט וטיקטוק כולם נראים מושלמים! הרבה אנשים משתמשים בפילטרים, איפור, או אפילו עוברים ניתוחים כדי להיראות טוב יותר. זה מקשה עלינו לראות מה ׳אמיתי׳.״

התוכנית, השוודית במקור, נקראת Gewoon. Bloot. (=פשוט. עירום.) והיא מנסה לקדם יחס חיובי ובריא לגוף, בעיקר בקרב ילדים על סף גיל ההתבגרות בעידן הרשתות החברתיות. הקהל מורכב מעשרה ילדים וילדות בכיתות ה׳-ו׳ שחוקרים את המשתתפים העירומים על כל אספקט של הגוף שלהם. ולמרות (או בגלל) הפתיחות, בפרק הראשון המנחה מדגיש שיחס בריא לגוף העירום אינו תחליף לזהירות, ומפרט שילדים לא אמורים לחשוף את גופם בפני אחרים, גם לא אונליין, גם לא אם התבקשו, ובייחוד לא בפני מבוגרים.

ואז, למבוכה קלה של הילדים, המשתתפים הסירו את החלוקים ועמדו שם, עירומים לחלוטין. הילדים מצדם התעשתו מהר והתחילו לשאול שאלות: מה את.ה לא אוהב.ת בגוף שלך? איזה חלקים אתם מגלחים ולמה? האם היית רוצה להחליף את הגוף שלך בגוף של גבר? וגם: מה אתם אוהבים בגוף שלכם?

בינתיים ממה שראיתי, התוכנית קיבלה תגובות חיוביות בעיקר, מה שלא מפתיע. הרי ההולנדים ידועים בגישתם החופשית לגוף העירום, עם חופי נודיסטים בסמוך לחופים ״רגילים״, ועם שעות מיוחדות לשחייה בעירום בבריכה הציבורית (כתבתי על זה כאן).

הכפר הנסתר

אני מנצלת את האיחור בפוסט השבוע (היי, היה חג!) כדי לספר מה עשינו בסופ״ש האחרון. יצאנו לחופשה הראשונה מזה למעלה משנה (זה היה די מדהים להבין כמה זמן עבר), וגם היא הייתה חופשונת קטנטנה. אבל הגודל לא קובע כידוע, והעיקר הכוונה. וגם הביצוע. אז נסענו שלושתנו (+מקס) לכפר נופש במזרח הולנד, קרוב למקום בו גדל ר׳. מזג האוויר לא בייש את הסטריאוטיפ ההולנדי והיה קפריזי ולא ידידותי. ובכל זאת, טיילנו ביערות וראינו (בעיקר) עצים כרותים. המון עצים כרותים.

ר׳ הציע שנקפוץ לבקר בכפר הנסתר. בניגוד למה שקפץ לי לראש, לא מדובר בחנות שמוכרת גמדי גינה, וגם לא בלונה פארק לילדים. מדובר בסיפור שמעולם לא שמעתי עליו, על כפר קטן (כלומר כ- 10 בקתות) שהיה בנוי כמעט כולו מתחת לאדמה, ביער. מיד הבנתי מה הסיפור, הרי אני תוצר של מערכת החינוך הישראלית וכל מה שיש לי בראש זה השואה (או אולי זו רק אני ולא מערכת החינוך, מי יודע): בין השנים 1943-1944 הסתתרו בכפר הזה כ- 80 אנשים, רובם יהודים, אבל חלקם לוחמים של בעלות הברית או עריקים גרמנים. הכפר נבנה ותוחזק (כולל אספקה של אוכל, מים, ציוד ושירותים רפואיים) על ידי חברי מחתרת מהכפר הסמוך, והוא התגלה במקרה כששני חיילים צדו באיזור ונתקלו בילד, אחד המסתתרים. למרות זאת, רוב הדיירים הצליחו לברוח, מלבד שמונה מהם. אתם יכולים לנחש מה עלה בגורלם.

• 

• 

(זה אמנם בהולנדית, אבל פה אפשר למצוא עוד תמונות ופרטים על התצוגה שהייתה סגורה כי קורונה, ועל העמותה שמפעילה את המקום)

מה אני אגיד לכם, רוב הזמן אני שוכחת, אבל לפעמים זה פתאום מכה בי, שאני על אדמת אירופה.

למי אני דומה

השבוע נתקלתי בפרויקט הצילום הזה של חופית ראוכברגר. הפרויקט הוא בכלל מ- 2018, אבל חופית העלתה אותו השבוע לפייסבוק ותיארה אותו ככה:
״ההנחיה שלי היתה פשוטה: תבחרו מישהו שדומה לכם. דומה מכל בחינה שתרצו. ותצטלמו איתו. והפלא הזה נולד – לאט לאט הופיעו אנשים מול המצלמה שלי שרצו להצטלם לדואט הצילומי. פעם אחת הצטלמו כמות שהם ובפעם השניה אחרי שהתבקשו להצהיר במה הם דומים.״ (היא כותבת עוד הרהורים ותובנות, כדאי לקרוא את הפוסט המקורי)

הפרויקט הזה גרם לי לחשוב, באופן טבעי, את מי הייתי בוחרת לעמוד לידי בצילום כזה. אני מאוד אוהבת להיות אחת ויחידה, ייחודית ומיוחדת, אבל אדם אינו אי, וכולנו דומים למישהו אחר, בדבר כזה או אחר. וכך מיד עלתה לי בראש רשימת אנשים ארוכה, כאלה שקרובים אליי גנטית וכאלה שלא, ולכולם מכנה אחד משותף: כל אחד מהם אהוב עליי מאוד. ובכל זאת, אם הייתי צריכה לבחור רק אדם אחד להצטלם איתו, הייתי בוחרת את אחי היחיד, האהוב, ששונה ממני בכל כך הרבה דברים, ובעיקר שונה ממני חיצונית. כה שונה, עד שכשאנשים חדשים בחיי פוגשים אותו לראשונה הם מופתעים מאוד ומפקפקים בקשר המשפחתי שלנו. להם אני אומרת תמיד: שהמראה החיצוני לא יטעה אתכם, חכו. ואז אני מצווה עליו לחייך והוא מציית כי הוא אחי הקטן ואני אחותו הגדולה ושנינו מחייכים את אותו החיוך.

---

בשולי הדברים

אולי כתבתי פה על חיבתי למנהג ההולנדי של להשאיר חלונות גלויים, מנהג שמאפשר לי לספק את יצר המציצנות שלי ולהציץ לבתים של אחרים. במקום השני והמכובד ברשימת המנהגים ההולנדים החביבים עליי נמצא הקישוט הבלתי פוסק של אדן החלון וסביבתו, לפעמים זו ממש תצוגה שלמה של אישיות הדיירים. אולי יום אחד אקדיש פוסט שלם לזה, אבל בינתיים אתן מוזמנות ומוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם, שם אפשר לפעמים למצוא תמונות כאלה:

• 

• 

• 

• 

---

נתראה שם, או פה, או באינטרנטים.