מה למדתי השבוע בהולנד – חגים מבלבלים, געגועים לסרנדיפיות, וציד ביצים

אחרי כל השנים האלה, עדיין לא ברור לי מתי החג; עוד דברים טובים שנעלמו בקורונה; ועל החבאת ביצי שוקולד.

‏שעדיין לא התרגלתי לחגים בהולנד

[בלבול 1]

בסוף השבוע האחרון חגגו פה את פסחא וכמו בכל שנה מצאתי את עצמי מתבלבלת מחדש. שלא כמו סינטרקלאס, מנהגי חג הפסחא די ברורים: יש לאכול דברים שנראים כמו ביצים, בין אם הם ביצים של ממש ובין אם הם ביצי שוקולד. כמו כן, יש להקיף את עצמך בארנבים, בין אם זה תמונות של ארנבים, בובות של ארנבים, פסלונים של ארנבים, או ארנבים משוקולד.

מה שכן מבלבל בפסחא הוא הלו״ז. קודם כל, יש את יום שישי שלפני פסחא, הידוע גם בשמו ״יום שישי הטוב״. פה כבר מתחילה הבעיה: אף אחד לא יכול להסביר לי מדוע יום השישי בו ישו נצלב נקרא יום שישי הטוב, הרי כל הסימנים מצביעים על כך שהחוגגים את פסחא דווקא די מחבבים את ישו. החלטתי להחליק על זה. בכל זאת, השבוע מתקצר כי שישי חופש, אז למה להתעמק יותר מדי. למחרת כשהגיעה השבת חשבתי: נו, עכשיו פסחא! הגיוני, לא?

לא. בניגוד לחגים יהודים, להם יש התחלה, אמצע וסוף (גם אם שעת ההתחלה נראית מוזר למי שרגילים שהימים מתחילים בחצות ולא בזמן שקיעת השמש). פה, למרות ש- אני חוזרת ומדגישה – יום השישי מוגדר כיום שישי שלפני פסחא, הרי שאחריו לא מגיע פסחא בכלל! מה מגיע? סתם יום שבת רגיל, המוקדש פה לקניות ולסידורים. רק ביום ראשון מתחיל החג עצמו, ואז הוא ממשיך גם ליום שני, שעונה לשם המאוד תיאורי ״יום שני של פסחא״. בתור אנשים שלא משקיעים שום דמיון במתן שמות לחגים, הם בכל זאת מצליחים לבלבל.

[בלבול 2]

בנוסף לכול חוסר הבהירות הנ״ל, בבית הספר האנתרופוסופי של ד׳ חוגגים חגים נוספים ונשכחים כמו חג כפות התמרים (או הדקלים?) עליו כתבתי פה. ואם הלו״ז של החג לא ברור לי, עוד פחות מכך אני מבינה מה הלו״ז של ישו – מתי נצלב? מתי חזר? מה היה טוב ביום שישי?

אני מתחילה להעריך את סיפור יציאת מצרים. סיפור קלאסי על רעים, טובים וצפרדעים. אין פה מקום לחוסר הבנה. וכבונוס, ארוחת החג מלווה במדריך מקיף עם פירוט על האוכל, היין, והזמן שיש לצרוך כל אחד מהם.

[בלבול 3]

ד׳ חזרה מבית הספר עם יצירת האמנות הזאת:

כשיושבי ובאי הבית ראו את הנבטוטים האלה הם אמרו: הו, תזמון מושלם! זו בדיוק העונה למרוח אותם (?) עם חמאה (!) וסוכר (??) על מצה (!!!!)

זהו. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. מצה זה שלנו, מההגדה. והמנהג העתיק של אבות אבותינו ואמהותנו הוא לאכול אותה עם נוטלה, לא עם נבטים של היפים. לכו תמצאו לכם מאכל מסורתי אחר, הולנדים מוזרים!

שסרנדיפיות היא מצרך נדיר בימים אלה

לפני כמה שנים נסעתי לאחד מירידי האמנות האהובים עליי, TEFAF, שמתקיים כל שנה בעיר הכי דרומית בהולנד (מאסטריכט). היריד הוא ענק, ויום שלם בקושי מספיק לכסות את כל המוצגים שבו, לכן כדאי להגיע מוקדם. מכיוון שהנסיעה מהאג למאסטריכט אורכת לפחות ארבע שעות, החלטתי באותה שנה, במקום להשכים עם שחר, לצאת יום לפני ולעצור לישון ללילה בעיר קרובה (בעיר של היריד עצמו לא היה סיכוי למצוא מקום, זה יריד בינלאומי וכל המלונות בתפוסה מלאה). הגעתי אחר הצהריים, עשיתי צ׳ק אין במלון הזול שמצאתי, עבדתי עוד כמה שעות, ואז יצאתי לשוטט בעיר לצוד לי ארוחת ערב. זו עיר די משעממת ולא היו לי תקוות גדולות, אבל כמו שכתבתי פה, אם נותנים לי ספרים אני מרוצה. ברירת המחדל שלי היא תמיד לבדוק את חנויות הספרים המקומיות, ולקוות למשהו שאינו חלק מרשת ענקית. מצאתי שתי חנויות במפה שנראו עם פוטנציאל, והתחלתי ללכת לעבר הקרובה מביניהן. היא הייתה ממוקמת ברחוב קניות לא המוני ולא גדול, ואני צעדתי לשם בנחת, בודקת מדי פעם את חלונות הראווה ומרגישה כמו תיירת בהולנד. החנות התגלתה כנחמדה ממש, גדולה ונעימה, עם הפיצ׳ר החביב עליי: מדפי ספרים מהרצפה עד התקרה ומין מרפסת/גלריה כזאת שמאפשרת גישה לספרים העליונים. מיד עליתי לחלק ההוא, כדי להרגיש שאני בספרייתי באחוזה בריטית ועליי לגשת בדחיפות ולמצוא את העותק הנהדר של הספר עליו המלצתי לליידי ברומפטון.

בעודי משוטטת בין הספרים נשמע פתאום ברמקולים כחכוח גרוני, חריקה, ואז קול של גבר שאומר: ברוכים הבאים. הסתכלתי מעבר למעקה הברזל של המרפסת ומתחתיי התגלה חדר לא-קטן, וכמה עשרות ראשים של אנשים ישובים על כסאות מסודרים בשורות שורות מול במה קטנה. על הבמה היו מוכנים שני כסאות וביניהם מקרופון, מאחוריו עמד עדיין בחור צעיר (זה הכחכחן) ובירך את הנמצאים.

אבוי, הגעתי לערב ספרותי. הרגשתי איך השעה הנעימה שתכננתי להקדיש לשוטטות בין הספרים התקצרה עכשיו לדקות הספורות שיספיקו לי לסיים לסרוק את המדף, לרדת במהירות במדרגות, ולנסות להתגנב החוצה מהכניסה הראשית. ההתגנבות הייתה הכרחית שכן הכניסה הראשית הייתה צמודה לחדר הגדול על כל עשרות משתתפיו, שאני איכשהו הצלחתי לפספס לחלוטין.

אחרי דקה נשמע קול של אישה (מנחת הערב, הנחתי) ואז מחיאות כפיים, ואז קול של אישה אחרת (אורחת הערב, הנחתי), וכדרכם של ערבים ספרותיים, מיד החל דיאלוג של שאלות ותשובות. משהו באקוסטיקה של החדר עמעם את השיחה עצמה, אבל פתאום שמעתי את המילה ׳פמיניסטית׳ ו׳סופרת׳ ואוזניי הפמיניסטיות מאוד הזדקפו. אבל כאמור, הסאונד היה גרוע ולא היה לי מנוס אלא להתקרב, להיכנס לחדר ממש, למצוא מקום בקצה השורה, ולהקשיב. הסופרת, לואיז או׳ניל, הגיעה מאירלנד להשקת התרגום ההולנדי של הספר שלה, The Surface Breaks, שהוא גרסה פמיניסטית לאגדה המוכרת של בת הים הקטנה. הקהל, שלא נחת מהירח כמוני, הורכב כמעט כולו מנשים (כמובן). והן הגיעו מוכנות. ומחופשות לבנות ים (כמובן). הדיון היה מעניין, העטיפה של הספר הייתה משגעת ואני קניתי את העותק האחרון באנגלית, עמדתי בתור לשיחה קלה עם הסופרת והקדשה על הספר, ואז יצאתי לאוויר הערב הקריר והלכתי לאכול ארוחת ערב.

ולמה אני מספרת את כל הסיפור הזה עכשיו דווקא? כי השבוע התחלתי וסיימתי את הספר ההוא, סוף סוף. הוא לא היה מה שציפיתי, בכלל, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא הערב שהיה, הסרנדיפיות הזאת, הלא מתוכננת, האפשרות של ללכת בעיר זרה ולהיקלע לחדר מלא נשים ועטור נצנצים וציורי קשקשי דגים וצדפים בשיער, ולהרגיש שהגעתי בדיוק ממש במקרה למקום הנכון.

וזה עוד דבר שאני מתגעגעת אליו, בעולם המאוד מתוכנן ומסודר ומסוגר וממוסך של השנה האחרונה.

ציד הביצים הגדול

כתבתי מספיק, אז בשביל החלק הזה אני שולחת אתכן רגע לאינסטגרם, שם תוכלו למצוא בפרופיל שלי היילייט עם הכותרת Egg Hunt 2021 שיספר לכן את כל הסיפור. למחוסרי האינסטגרם, הנה תקציר: 27 ביצי שוקולד, מחביאה אחת (אני), שני מחפשים (ד׳- ו- ר׳) ו-45 דקות של חיפוש. האם הם מצאו את כולן?

[התשובה היא: כן, אבל לא באותו היום]

זה היה, כמו שאחי תיאר את זה, אפיקומן על ספידים.


בשולי הדברים

בזמן שאצלכם הפציע החמסין, אצלנו החורף החליט לעשות קאמבק ולחרפן (ראיתם מה עשיתי פה?) אותנו עם יומיים סכיזופרנים של רוחות עזות ושמש > ברד > שלג (!) > שמש > ברד > וחוזר חלילה. אני חשה צורך להבהיר את העניין לקוראיי במזרח התיכון שאולי חשים איזה געגוע לחורף: זה לא היה כיף.


ולמי שתהה:

ביצי m&m, רעיון נחמד, הטעם פחות

11 תגובות על “מה למדתי השבוע בהולנד – חגים מבלבלים, געגועים לסרנדיפיות, וציד ביצים

  1. אני מעדיפה את חגי טרום-פסחא 40 יום קודם, מארדי גרא וAsh Wednesday. חוגגים אותם אצלכם?

      1. בעצם זה לא כזה מפתיע (משהו עם כתומים וירוקים והסטוריה דתית אירופאית שלמדתי דרך צפון אירלנד). אני ממליצה לאמץ לפחות את יום הפנקייק. מסורת קתולית מוצדקת.

  2. אהמ, אני חשה שאחת ההערות כאן קצת מכוונת אלי אישית, אבל אולי זו סתם מגלומניה זוטא (את ראית מה עשיתי פה גם כן)
    כמו כן, יום שישי הטוב כרידוד לשוני (עם הזמן) של "קדוש".

  3. לנוצרים יש חגים הכי הזויים, ובזמן היא מעאפן. למשל, כריסמס. מי רוצה חג בתקופה הכי קרה ומסבאסת וחושך ב 16:00?? עוד דוגמא: Ash Wednesday, למה לחגוג עם אפר, ולמה ביום רביעי? יש לכם את זה ביותר תקוע?? למוסלמים יש חודש (!) של חפלות מטורפות. ליהודים יש חג ש*חובה* עליהם להיות שיכורים. שלא לדבר על הזוריאסטורים שם בכלל יש חגיגות מסביב לשעון. אז למה הנוצרים באו לבאס?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close