שסיפור יידי ישן תקף גם ב- 2021
מכירות את הסיפור עם הרבי, האיכר והעז? בקצרה (ובלי מחויבות לדיוק): זוג איכרים חי בעוני רב, היו להם הרבה ילדים ומעט מקום בבית. בא האיכר אל הרב ואמר לו: רבי, הצפיפות בבית אינה נסבלת, משהו צריך להשתנות. מה לעשות? אמר הרב: קח עז והכנס הביתה. העצה הזאת נשמעת לאיכר קצת חסרת רגישות, שלא לדבר על זה שהיא מנוגדת לכל הגיון בריא, אבל כשאתה חלק ממערכת תרבותית של אמונה ודת, יש היררכיה מסוימת שאתה צריך לכבד, לכן הוא עשה כעצת הרב. העז כמובן עשתה שמות בבית, אכלה מה שלא צריך לאכול והפיצה ריחות שעדיף לא להפיץ ואחרי כמה שבועות של חיים בצוותא חזר האיכר אל הרב ואמר לו תקשיב רבי אתה סבבה והכל אבל מה נסגר? המצב בבית עוד יותר גרוע ממה שהיה! אמר הרב: טוב, תוציא את העז. האיכר ציית גם הפעם ואחרי שבוע חזר לרב, מחייך, אסיר תודה, ועם מגש עוגיות טריות ואמר: תודה, איזה כיף, הבית שקט, נקי, מרווח, ומריח כל כך טוב! וואלה זכיתי.
ובכן, מסתבר שהעז שלנו הייתה למידה מרחוק.
אחרי שבעה שבועות בבית, הילדים חזרו לבתי הספר (היסודיים). נכון, מתוך שבעת השבועות האלה היו שבועיים של חופשת כריסטמס, אבל בכל מקרה גם חמישה שבועות רצוף הם זמן ארוך דיו להיות המורה של הילדים שלך. ר׳ ואני חלקנו בנטל רוב הזמן, וגם השתדלנו לארח חברות של ד׳ פה בזמן השיעורים (כפי שהמורות המליצו לכולנו כשיצאנו לסגר), והרגשנו יחסית בסדר, שאנחנו משתלטים על העניינים. אבל פתאום, בבוקר הראשון שהיא הלכה לבית הספר הייתה מן תחושת קלילות כזאת – לא עוד שורה של משימות שאינן קשורות לעבודה, לא עוד תיאומים והזמנות וניהול הלו״ז של ילדה בת 8, לא עוד התחשבות בפגישות אחד של השנייה, לא עוד ״חילופי משמרות״. יכולנו פשוט לעשות את שלנו, להתחיל ולסיים משהו, לא לחטוף חלונות זמן בין מחויבות למחויבות. הסתכלנו סביבנו ופתאום ראינו: הבוקר מרווח ומריח כל כך טוב!
שברגעי חולשה גם אני יכולה להפוך למכחישת קורונה
חוץ מבתי הספר (שחזרו רק לפני שבועיים והופה שוב יצאו לחופשה) שום דבר לא השתנה פה מאז אמצע דצמבר: חנויות שאינן הכרחיות סגורות, וכמובן מוזיאונים ומסעדות ובתי קפה ומקומות בילוי. יש גם עוצר משעה 21:00, עניין שעורר פה מחאות ומהומות, לא כל כך ברור לי למה. אולי בגלל שבעלי כלבים רשאים להוציא אותם לטיול בכל שעה (תודה מקסי!) אז אני לא מרגישה שזה נוגע לי. אבל האמת שאני לא רואה איך זה נוגע למישהו. מי יוצאת בתשע בערב בליל חורף קר?
התיאוריה שלי היא שכל המפגינים ״נגד העוצר״ שעשו מהומות ובלאגנים ושרפו מכוניות וצמיגים ומה לא, מצאו תירוץ מצוין כדי להשלים את החגיגות שלא נתנו להם לעשות בערב ראש השנה האזרחית. ואולי גם כי כולם כבר גרים בסיר לחץ ואפילו אני, אזרחית שומרת חוק, שמאמינה בחיסונים, שגרה בבית מרווח דיו עם לא יותר מדי אנשים, שיכולה לעבוד מרחוק, גם אני לפעמים חושבת: אולי הגזמנו? אולי די? אולי זה לא כל כך נורא? אולי זה באמת כמו שפעת?* כמה זמן עוד נמשיך ככה? איכשהו, הדחיפות והדבקות במטרה פחות מורגשות, בהשוואה לגל הראשון ובכלל. כאילו הווירוס הפך למשהו תיאורטי, למשהו שאם שפר עלינו המזל, לא נתקלנו בו אישית. מה שאנחנו רואים כבר שנה הוא רק ההשלכות של ההימנעות מהדבר, ולא את הדבר עצמו. את חוסר הנוחות, את הכלכלה המתפוררת, את המשפחה הרחוקה שלא ראינו ולא ברור מתי נראה. המלחמה, אלא אם כן את עובדת בבתי אבות או במחלקות קורונה בבתי חולים (היי, ס׳!) רחוקה מאיתנו, ולמרות שהיא מתוקשרת לנו תדירות, היא עדיין כל כך זרה, והמחיר עדיין כל כך גבוה, שאנחנו מתקשים להבין אותה.
- זה לא, זה לא, אני יודעת שזה לא.
שיש שם לדחיינות שלי
כמו בשנה שעברה גם השנה כתבתי לעצמי מטרות ויעדים. בשבועות האחרונים גיליתי שההצלחה של רוב המטרות והיעדים שלי קשורה להרגל אחד בלבד: ללכת לישון מוקדם. שאר ההרגלים מסתדרים בשורה, או אפשר להגיד ששאר החסמים שלי מתמוטטים אחד אחרי השני כמו מגדל קלפים אם אני הולכת לישון מוקדם. כי כשאני הולכת לישון מוקדם אני גם קמה מוקדם ומספיקה לעשות כמה דברים שאני יכולה לעשות רק בבוקר. והפרודוקטיביות הזאת מכניסה אותי למוד פרודוטיבי ואז אני מספיקה יותר דברים במהלך היום. וההספקים האלה גורמים לי להרגיש כל כך טוב שאני יכולה לעשות עוד דברים שאינם עבודה אבל משמחים אותי מאוד.
אבל מה, ברוב הערבים אני לא הולכת לישון מוקדם, בניגוד לכל אינטרס שאמור להיות לי. והשבוע גיליתי שיש שם לתופעה הזאת: bedtime revenge procrastination. מדובר בתופעה שזוהתה לראשונה על ידי דור ה Z בסין והיא מתארת את ההרגל של לדחות את שעת השינה כדי לעשות דברים שאינם ״הכרחיים״ כמו להיות בטלפון או לצפות בטלוויזיה שעות.
אני יכולה להבין את זה. הלילה הוא הזמן היחיד בו אני יכולה לחצוב לי זמן שהוא כולו שלי, בלי אחריות, בלי תיאומי לו״ז, בלי שאלות ובקשות, בלי פגישות ואימיילים ומשימות. זמן שהוא כולו נטול אשמה ובשליטתי המוחלטת. הבוקר הוא זמן אחר, הוא זמן שתמיד מוגבל והסוף שלו אינו תלוי בי: הוא תלוי בשעה בה יתעוררו שאר דרי הבית. אז כל ערב אני מחליטה שהפעם אלך לישון מוקדם, וכל ערב אני נשאבת לתוך זמן הפנאי הזה, שאני כנראה זקוקה לו, אבל הוא לא טוב לי. הנה עוד תופעת לוואי של המגיפה הזאת, והסגר, והחינוך הביתי, והעבודה מהבית. או פשוט בגלל שלא עשינו שום דבר אחר במשך שנה, שום דבר שיכול להיות, כמו שעלי מוהר כתב פעם על טיסה במטוס, ״פנאי בהיר בין עננים״. [ראו שיר סיום]
שלהולנדים יש רק דבר אחד בראש
זוכרים את האובססיה ההולנדית לשמש? כתבתי עליה כאן. ובכן, גיליתי את המקבילה החורפית שלה.
לפני שבועיים צנחו פה הטמפרטורות מתחת לאפס, ואחרי סופת שלג יפה שהשאירה אותנו עם שלג רך ונופים פסטורליים, הטמפרטורות גם נשארו מתחת לאפס (דבר נדיר בשנים האחרונות) וכולם התחילו לדבר רק על דבר אחד: מתי יהיה אפשר לצאת להחליק על הקרח. כי בהולנד, מדינה עתירת תעלות, בריכות, אגמים ובכלל – מים, כל אחד יכול למצוא מקום קרוב לבית בו אפשר להחליק על הקרח, בטבע. המחליקיים (בייחוד לילדים) אזלו בכל החנויות, כי בפעם האחרונה שילדים החליקו על הקרח בטבע (לפני שמונה שנים) הם היו איזה עשר מידות פחות בנעליים וכל הילדים נזקקו השנה למחליקיים חדשים.
ההולנדים, כדרכם, לוקחים את האובססיה לרמה אחרת לגמרי, כולל רשימות של המקומות הכי שווים להחליק בהם שגררו פקקים בדרך למקומות האלה שגררו בתורם הודעות לציבור מאת גורמים רשמיים ״אנא צאו להחליק רק על הקרח המקומי שלכם, הכבישים עמוסים״. והייתה גם שערורייה אחת שנגרמה אחרי שבעל סירה השיט אותה בתעלה באמסטרדם, שבר את הקרח שהצטבר על המים ועורר את זעמם של המקומיים שרק חיכו שהקרח יהיה חזק מספיק כדי לצאת להחליק (בסרטון אפשר לשמוע את אחד מהם צועק ״השתגעת?!״).
היה נחמד לרגע לראות את המדינה מתעסקת רק בדבר אחד, ולשכוח שיש קורונה, ושהסגר נכנס לשבוע השמיני שלו, ושיש עוצר בלילות, ומהומות ברחובות (הנה גרסה חורפית וחמודה יותר של עימות עם שוטרים באמסטרדם):
כמו בכל אובססיה המונית, גם הפעם ההולנדים הקפידו להיפצע במאות ואלפים, ובתי החולים היו מלאים במחליקים עם גפיים שבורות, היפותרמיה ושאר פציעות מעניינות. בקרח המקומי שלנו מישהו תלה על אחד העצים חבל הצלה, כדי למשות את כל העקשנים חסרי הסבלנות שיצאו להחליק לפני שהקרח היה חזק מספיק והופ נפלו למים.
עם כל זה שאיני חובבת שלג גדולה, או קרח, גם אני נדבקתי קצת בקדחת ההחלקה. אני אפילו שוקלת לקנות מחליקיים, שיהיו לפעם הבאה, בטח ב 2030 ככה.
מה קראתי
פינת מה קראתי עברה ברובה לאינסטגרם שלי, שם תוכלו למצוא כל שבוע סקירה קצרה על הספרים שקראתי באותו שבוע (הם שמורים כולם גם בהיילייטס בפרופיל שלי). לכן אשתף פה דברים-שקראתי-שאינם-ספרים.
השבוע קראתי את הכתבה המעניינת הזאת, מגיליןן דצמבר של The Atlantic הנושאת את השם "הילדים האחרונים של תסמונת דאון". הכתבה סוקרת את הנעשה בדנמרק, שם יש סקירות הריון חינם לכל האוכלוסייה, וסקירות ספציפיות לתסמונת דאון ושאר אנומליות גנטיות, ממש כמו בישראל. כתוצאה, בשנת 2019 נולדו בדנמרק רק 18 ילדים עם תסמונת דאון, מהם רק 7 להורים שבחרו במודע שלא לעשות הפלה. המאמר סוקר את הנושא ונוגע בסוגיות של טכנולוגיה ומוסר, הורות כמערכת יחסים ללא תנאי, שפתאום נפתחה האפשרות להכניס אליה תנאי (כלומר, לבחור במידה מסוימת איזה ילד להביא לעולם. ואיזה לא), והסוגייה (הפמיניסטית והאתית) של בחירה. הכתבת, שהיא אמריקאית, נגעה גם בהשלכות החברתיות של התופעה בארה״ב, בה רק מעמדות מסוימים יכולים להרשות לעצמם בדיקות כאלה.
ארוך אך מרתק (ואפשר להקשיב גם באודיו, יש קישור בכתבה עצמה).
שיר סיום
יום יבוא ועוד ניסע במטוס שימריא הרחק אל נופים מכושפים.
איזה כיף שכתבת פוסט!
תודה! גם לי כיף.
מזדהה מאוד עם עניין הללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם שלא מצליח לי כל כך…
הרגשת שינוי בשנה האחרונה או שזה לא משהו חדש?
איזה כיף שיש הגדרה לדבר הזה בדיוק, שקורה גם לי בלילות כבר מי יודעת כמה חודשים, וגם שאפשר לסמוך עלייך שאם יש למשהו כזה שם – את תמצאי, תספרי ותנרמלי.
אבל בעיקר איזה כיף שיש פוסט חדש שלך.
תודה חמודה. אני ודור ה z שמחים לנרמל לך 🙂
איזה כיף פוסט חדש!!!
תודה דגי!
איזה כיף שכתבת! פוסט מעולה ומעלה געגועים לכתיבה הנהדרת שלך…
תודה מעיין חמודה #לב