נעבור את החורף ואחר כך נראה

השנה הבנתי מה הבעיה במזג האוויר ההולנדי. זה לא – כמו שנהוג לחשוב – ימי הגשם המרובים. או הרוחות החזקות. או האפרוריות הכללית.

לא. ימי השמש הם אלה שמפריעים לי. הם כל כך יפים וכל כך נעימים, שאי אפשר שלא להרגיש נהדר. אי אפשר שלא לצאת החוצה, לרכוב על אופניים, לטייל בפארק, לשבת על ספסל שטוף שמש בעיניים עצומות ולתת לחום להיספג דרך העור. ואם במקרה, במקרה בדיוק אין לך מצב רוח ביום הזה, או שאת עסוקה, או שאת עייפה או שמכל סיבה אחרת את לא יכולה לעשות את אף אחד מהדברים שפורטו למעלה, אז – הו! – פה הבעיה.

האשמה מציפה אותך בדיוק כמו קרני השמש שאת מפספסת ברגעים אלה ממש. זה הרי יום שמש! בהולנד! והם כל כך נדירים! יום שמש שלא נוצל – לא ישוב עוד. ומי יודע מתי יגיע זה שאחריו. אז את בודקת באתר תחזית מזג האוויר החביב עלייך, וליתר ביטחון גם בשתי אפליקציות שונות בטלפון ואז ככה: אם צפויים ימים יפים בהמשך השבוע, את נרגעת (חלקית). אבל אם פתאום צפויה ירידה בטמפרטורות, רוח חזקה או אפילו גשם – אבוד לך. את מרגישה עוד יותר רע.

המצב מחמיר כאשר את שוהה עם ילדתך הקטנה בבית. רבות נאמר ונכתב על האשמה ההורית הבלתי נמנעת, המובנית מרגע התחלקותה של הזיגוטה¹ בערך. אבל אף אחד, בשום שלב, לא סיפר לי על ימי השמש בהולנד. ילדים צריכים שמש! ואוויר! ולרוץ בחוץ! ובעוד שבישראל ויתור על יום שמש אחד לא ממש משנה (כי מיד אחריו יבוא אחר, חם יותר), בהולנד, כאמור, יום שהוחזר (לבוראו) – לא ישוחרר. ויתור על יום שמש הוא חטא, וכשאת אמא – הוא חטא כפול ומכופל.

כזה הוא האביב ההולנדי. גדוש בעינויים ורגשות אשמה וחישובי טמפרטורות ושכנוע עצמי (כן, 20 מעלות בחוץ, אבל הרוח 4, אז למעשה יכול להיות שבכלל קריר ולא נעים וטוב עשיתי שנשארתי בבית).

כשכבר יוצאים החוצה ומדוושים עם האופניים לפארק, רואים בדרך את ההולנדים האלה. גם את ימי השמש שלהם, שמרגשים אותם כמעט יותר מכל דבר אחר, הם חוגגים בדרכם ההולנדית – בקטנה. בזריקת חתיכות לחם יבש לברווזים, בפריסת שמיכה על פיסת דשא, במתיחת ערסל בין שני עצים בפארק, בקריאת ספר על ספסל, בטיול בחוץ בניחותא תוך כדי שיחה נעימה עם חבר. הרחובות, הספסלים, המדרכות, הככרות, שבילי האופניים – כולם גדושים באנשים האלה, שקמו בבוקר, ראו שמיים נקיים מענן, וחייכו.

וזו הסיבה לחיבתי לחורף ההולנדי דווקא. קר ורטוב ורוחות ואפור, כך ימים ושבועות ארוכים. וכשמגיע האביב אי אפשר שלא לשמוח, אי אפשר שלא לנשום. אי אפשר שלא לחייך ולצאת החוצה ולהרגיש לרגע אחד, כשקרני השמש נספגות בעור והשמיים כחולים והעצים מניצים, חלק בלתי נפרד מכל זה.