השבוע, כלומר בשבוע שעבר, כלומר לפני שבועיים, כלומר למעשה בכל השבועות האחרונים הייתי קצת פחות פרודוקטיבית מהרגיל. וכשאני אומרת קצת פחות אני מתכוונת להרבה מאוד. קוראיי הנאמנים (תודה!) יכלו להבחין בזה לפי תדירות הפוסטים והיכולת שלי לקיים הבטחות (מי אמר פוסט מסכם על פסטיבל הסרטים מלפני חודש ולא קיבל?) אבל הבלוג הוא רק תחום אחד בחיי בו בא לידי ביטוי חוסר הפרודוקטיביות שלי. חוסר האנרגיה הזה ורגשי האשמה שמגיעים בעקבותיו – ומביאים בתורם לחוסר אנרגיה ושיתוק, שמביא בתורו לעוד פחות עשייה, מה שגורם לעוד רגשי אשמה ו – הבנתם את הרעיון – המעגל המכושף הזה מוכר לי היטב וסיבותיו גם הן ידועות לי, ברובן. אבל הדבר הכי חשוב שאני יודעת עליו הוא זה: כשאני מוצאת את עצמי טיפה מחוץ למעגל, אפילו עם איזו בוהן או קצה אף – הדרך הכי טובה היא לא להסתכל אחורה – על מה לא עשיתי ומה לא הספקתי וכמה זמן ביזבזתי – אלא מיד, בלי לחשוב, להמשיך הלאה.
אז כמו חתול שמפספס את המדף עליו הוא קפץ ונופל בצורה ממש מביכה וקם ומיד עוטה על עצמו פרצוף של ״מה? לא קרה שום דבר. ואם קרה, זה בדיוק מה שהתכוונתי שיקרה״ – אכתוב ואפרסם את הפוסט הזה ואספר מה למדתי השבוע (או לפני שבועיים-שלושה) בהולנד:
איך מכינים ביצי פסחא מקושטות
שלב ראשון: ריקון הביצים. אני לא הייתי עדה לשלב הזה, ולכן גם לא יכולתי לתעד אותו בצילום או בכתב. נמסר לי שהתהליך כלל ניקוב חור קטנטן בקליפת הביצה הטרייה ושאיבה (?) של התוכן שלה החוצה.
שלב שני: צביעה וייבוש. מניחים את הביצה על מתקן עם מלקחיים שאוחזות אותה בעדינות משני הצדדים. לנו לא היה דבר כזה, אז השתמשנו במעמד כזה לביצה רכה (ראו תמונה, חלק 1). האתגר הוא כמובן להצליח לצבוע את הביצה מכל הצדדים בלי לשבור אותה ובלי למרוח את הצבע. אחוזי ההצלחה של ד׳ ו – ר׳ עמדו על 50% (ראו חלק 2).
שלב שלישי: תלייה. הביצים, כזכור, מחוררות רק מצד אחד, ובכל זאת צריך איכשהו לחבר להן חוט כדי לתלות אותן. ר׳ מצא פתרון (ראו חלקים 3+4).
שלב רביעי: בחירת ענף מתאים. הענף, כך הוסבר לי, צריך להיות מסועף יפה – לא צפוף מדי ולא רחב מדי, לא גבוה מדי ולא נמוך מדי – כך שהביצים יוכלו להיות תלויות בפיזור אסתטי ונעים לעין. בבקשה:
עוד כמה פניני פסחא:
באותו בוקר הכיתה יצאה גם לחיפוש המסורתי של ביצים ש״החביא״ ארנב הפסחא בגבעות ליד בית הספר. בהינתן האות התפזרו כולם והתחילו לחפש את הביצים (שהוטמנו שם מראש כמה דקות לפני כן ע״י אחת המורות ואחת האמהות) ורצו בגאווה להניח כל ביצה שמצאו בסל שהחזיקה המורה. כדי למנוע תקריות דיפלומטיות ועוגמת נפש, בעיקר מצד הילדים הקטנים והפחות מנוסים, חלק מהביצים שכבר נמצאו הועברו להורים בחשאיות שלא הייתה מביישת עסקת סמים בפינת רחוב, ואלה דאגו להטמין אותם שוב ואז להפציר בילדם: -״אולי תחפש פה מאחורי השיח?״ -״אבל כבר חיפשתי פה״ -״תסתכל שוב, אולי לא חיפשת טוב״ -״מצאתי!״.
בחזרה בכיתה הונהגה השיטה הסוציאליסטית, לפיה כל ילד מקבל שתי ביצים, על אף ניסיונות המיקוח הרגילים מצד הילדים הגדולים, שמצאו שלוש, ארבע ולפעמים גם חמש ביצים.
שהשכנים טובים בעיניי
באחד מהטיולים היומיים עם מקס, נכנסתי לרגע לסמטה צדדית שמעולם לא הייתי בה, ופתאום קפצו מולי אותיות בעברית:
מוזר, חשבתי, לא ידעתי שיש פה בית כנסת בסביבה (בדרך כלל אני שמה לב לאיזו נוכחות יהודית מוגברת בערבי שבת ובחגים). לרגע חשבתי שאולי זה שריד ישן מבית כנסת שאינו פעיל ושהבניין משמש כיום למשהו אחר, ואז ראיתי את עמדת המשטרה הקבועה בהמשך הרחוב. אהה. פעיל, בטח שפעיל.
אבל מה שבעצם רציתי לספר זה שכשהמשכתי הלאה ברחוב, פתאום קלטתי את החלון הסמוך באותו בניין עצמו:
—
מה קראתי מה שמעתי מה ראיתי
[קראתי]במסגרת אתגר #52ספרים –
ספר מס׳ 10: Eleanor Oliphant is Completely Fine – בדיוק מסוג הספרים שאני אוהבת: כתוב היטב, קולח, מעביר בצורה אמינה ורגישה עולם פנימי מרתק ונשאר איתך הרבה זמן אחרי שכבר סיימת אותו.
ספר מס׳ 11: שטוקהולם / נעה ידלין – בהתחלה זה היה ממש מעניין, בייחוד בזכות הכתיבה. אני מכירה את הכתיבה העיתונאית של ידלין אבל מעולם לא קראתי רומן שלה ולא ציפיתי לסגנון הזה, שהזכיר לי יותר מהכל את הכתיבה של הגל החדש בספרות הישראלית (שנות ה – 60 של המאה הקודמת). למרות הכתיבה המצוינת, הרגשתי שלקראת הסוף הסיפור נפרם קצת ומתפזר ולא מצליח לבחור כיוון בין האבסורד לבין הצפוי לבין המודע לעצמו.
[שמעתי]את הפרק בפודקאסט של הניו יורקר שעוסק בתחרות הפופולרית ביותר של המגזין: תחרות הכיתוב לקריקטורה השבועית. מסתבר שפעם בשבוע מפרסם המגזין קריקטורה אחת ללא כיתוב ומזמין את הקוראים להציע אחד משל עצמם. חוץ מלגלות על עצם התחרות, שלא הייתי מודעת בכלל לקיומה, היה מעניין גם לשמוע כיצד נבחר הכיתוב המנצח, בתחרות בה יש אלפי הגשות כל שבוע (לא אספר לכם, לכו להאזין!)
[ראיתי]סוף סוף ראיתי את הסרט המדובר I, Tonya. התסריט, הבימוי והמשחק המצוינים הצליחו לסחוט את מלוא הפוטנציאל מהסיפור – שהוא אכן מעניין, אבל בקלות יכול להיות מסופר בצורה משעממת או בנאלית. אני מניחה שזה נכון לכל סיפור, אבל משהו בשרשרת האירועים הספציפית הזאת, שאמורה להוביל לאפיזודה אחת קטנה (אם כי דרמטית), הרגיש לי גבולי. היוצרים של הסרט, לטעמי, הצליחו להימנע ממלכודת הסיפור הסתום (שסופו ממילא ידוע מראש לכולם ומבצעיו לא ידועים באמת לאף אחד) והפכו אותו לסרט טוב מאוד.
—
בשולי הדברים
—
ומה עם פראג, שבכותרת? חיזרו לפה מחר, יהיה חלק 2.
נתראה מחר!
אז ככה: ריקון ביצים זה לא שאיבה, אלא נשיפה. כלומר, עושים שני חורים בגודל של עדשה בביצה, אחד מכל צד (הכוונה לצדדים המחודדים כמובן), ומתחילים לנשוף מצד אחד ולדחוף את הבפנוכו החוצה מהצד השני לתוך קערה. החור בחלק הקהה הוא החלק שהפה נצמד אליו (כי יש שם בועית אויר).
אבל הם חוררו רק חור אחד! זה קסם, אני אומרת לך.
נההה. הם חוררו שני חורים. אחד גדול, שממנו יוצא הנוזל, ואחד קטן, פצפון שממנו נושפים. לא רואים אותו. 🙂
במעורפל אני זוכרת שבילדותי היה עיסוק כזה בריקון וצביעת ביצים – ואז דווקא טענו שצריך לחורר שני חורים קטנים (משהו על זה שכשיש רק חור אחד, התוכן לא יטפטף החוצה. אולי). לא ניסיתי מעודי, רק צפיתי – וגם עם שני חורים לא ברור לי איך אפשר לתלות.
אהבתי את המציאות שנמצאו 'במקרה' בחיפוש חוזר מאחורי השיח 🙂
עם שני חורים אני מניחה שאפשר להשחיל חוט ממש דק ולהוציא מהצד השני ואז לקשור קשר.
אני רואה שמניפה כאן מעליי הסבירה בינתיים איך. (דף הבלוג שלך היה פתוח אצלי הרבה זמן בלי לרפרש. ולכן לא ראיתי את תגובתה כשכתבתי את שלי). אז זהו, גם אני זוכרת בערך כך.