מה למדתי השבוע בהולנד – פסחא, פראג ופרודוקטיביות (2)

[תקציר הפרקים הקודמים]

פראג, פתאום

טוב, לא ממש פתאום. פ׳ התקשרה אליי יום אחד ושאלה אם ארצה להצטרף אליה לכמה ימים בפראג. היא מגיעה לשם לכנס של שבוע ותשמח להבריז קצת ולבלות איתי זמן איכות. מיד עשיתי חישוב: יומיים וחצי נטו עם פ׳ האהובה (עניין נדיר שקורה אחת לכמה שנים) + טיסה שעולה פחות מ- 100 יורו + מה שהבטחתי לעצמי לעשות יותר = נוסעים לפראג!

פראג היא עיר יפהפיה ומעניינת אבל היא תסלח לי אם אומר שהפעם היא שימשה לי רק רקע לשיחות מעולות עם חברות (בנוסף ל – פ׳, גם ביליתי בוקר שלם עם ע׳ והיה תענוג, כרגיל) ולשופינג ממוקד – כלומר, שהות ארוכה באופן לא-פרופורציונלי בחנויות איזוטריות שמתמחות בעשרות סוגים של תה (הנה לינק), למשל, או בפנקסים עם כריכות מספרים ישנים (הנה לינק לחנות, ועוד לינק לפנקסים).

כשלא הייתי עסוקה בלצחוק עד כאב בטן או בלאכול (גם כן עד כאב בטן) למדתי כמה דברים בפראג:

[1] היא לפעמים כמו קפסולת זמן. נדמה שלא זורקים פה כלום ואף פעם לא באמת מוסרים את תכולת הארון של סבתא ז״ל. אבל כידוע, אם מחכים מספיק זמן, הכל חוזר לאופנה בסוף ולכן פראג היא מלכת הוינטאג׳.

נו זה לא חדש, בהמון מקומות עדיין מוכרים תקליטים. הויניל חוזר ובגדול
אבל איפה עוד תמצאו מקום שמוכר גם קסטות? קסטות!
[2] יש להם חיבה לאחיזת עיניים על גבול הקיטש

הייתי צריכה להתקרב מאוד (מאוד) לשתי הכורסאות האלה בשביל להבין שהן עשויות מעץ. כן, עץ מגולף בדוגמת ריפוד.
סוס מנגן בכיכר ואצלב. זה היה כמו תאונה, לא יכולתי שלא להסתכל.
[3] שיש להם קטע עם פרטיות

בדברים מובנים יותר (לא מדובר פה בחדרי שירותים כי אם בדלפקי בנק)
ובדברים מובנים פחות

זה היה כמו אוויר לנשימה. אני מתה על העיר הזאת. (ומתה על פ׳!)

בחזרה בהולנד

[מהנעשה בשכונתנו]

השכונה שעברנו אליה היא הרבה פחות תוססת ומלאת חיים מהשכונה הקודמת. ובכל זאת, מסתבר שגם פה יש מפעם לפעם איזו אטרקציה:

הסיטרואן העתיקה של השכנים ממול, מוקד עלייה לרגל וצילומי סלפי
[מהנעשה בשכונתנו הקודמת]
מעיל עם כיס בילד-אין לתינוק
[מהנעשה בשכונה שאינה שלנו בכלל]
יש ככרות בהן אסור לשתות (זאת ספציפית באמסטרדם)
[מהנעשה בביתנו]

זוכרים את הילד ההולנדי שתקע אצבע בסכר? ובכן, מסתבר שלא רק שהסיפור (שנכתב ע״י סופרת אמריקאית) אינו מבוסס על פולקלור הולנדי, אלא שהוא לא סביר עובדתית (מפתיע!) הנה סיפור מעניין על הדרך ההולנדית לעצור מים מלפרוץ סכר.

כמו כן, זה מה שקורה אם מנסים לשחזר את הסיפור ולעצור – עם האצבע – סכר שנפרץ:

וכשאני אומרת סכר אני מתכוונת לדוד שהתפוצץ. אל תנסו את זה בבית.

מה קראתי מה שמעתי מה ראיתי

[קראתי]

סיימתי את קובץ הסיפורים בירה ומצבי רוח משתנים: מבחר הסיפור הצ׳כי . את רוב הסיפורים לא אהבתי, כנראה בגלל שחלקם נכתבו לפני כמעט 100 שנה. עם זאת, היו שם שני סיפורים מצוינים ממש: ״ברוטוס״ מתוך חיי כלב מאת לודוויק אשכנזי ו״לואיזה״ מתוך אולי תביני אותי מאת איוון קלימה.

התחלתי וסיימתי את ספר מס׳ 12 במסגרת אתגר #52ספרים: לב המעגל, מאת קרן לנדסמן. מכיוון שאהבתי מאוד את הספר הראשון של קרן, שמיים שבורים, הזמנתי אותו בעותק דיגיטלי והתחלתי לקרוא מיד. אלא שלהפתעתי לא נסחפתי אליו בצורה טוטאלית כמו שציפיתי (וכמו שקרה להרבה מקוראי הספר הזה). זה ספר טוב, חשבתי, אבל כנראה שלא ראיתי את מה שכולם ראו. קורה. אלא שאז, שעות וימים אחרי שסיימתי לקרוא, שבתי וחזרתי במחשבותיי לדמויות, לעלילה, לעולם השלם שקרן בראה בכישרון רב. ולא הבנתי: הרי אלה בדיוק כל הדברים שהופכים בעיני ספר לטוב, אז למה הרגשתי meh? ואז התחלתי לחבר את הנקודות: קראתי את הספר הזה בטלפון שלי – דבר שאני נמנעת מלעשות כי אני מוצאת את זה מאוד לא נוח ואפילו מעצבן. אבל הספר לא זמין בקינדל ויחלפו חודשים עד שאוכל לשיים ידיי על עותק פיזי, לכן חרגתי ממנהגי. טעות. כי למרות שאלה אותן מילים ואותה עלילה ואותה שפה ואותו סידור – הפורמט משנה (לפחות אצלי). קריאה ממסך קטן, עם תאורה שאף פעם לא הסתדרה לי בדיוק, הצורך להעביר ״דפים״ בתדירות גבוהה יותר, האחיזה במכשיר קטן שמתחמם לפעמים וכבד לפעמים ולא נוח לפעמים – כל אלה פגמו כל כך בחווית הקריאה, שהשפיעו ממש על ההערכה שלי את הספר. לסיכום: לכו לקנות. עותק פיזי. עם דפים.

את ספר מס׳ 13 קניתי בפראג. להרבה אנשים יש מנהגים וריטואלים סביב נסיעות. המסורת הפרטית שלי היא רכישה של ספר חדש בשדה התעופה, בכל פעם שאני טסה. אלא שהפעם הטיסה שלי יצאה מאיזה חלק בסכיפהול שלא הכרתי, המיועד כנראה לטיסות פנימיות בתוך אירופה (לשווא חיפשתי את ביקורת הדרכונים, עד שהבנתי: אין) ובו תחליף קטן ועלוב לדיוטי פרי (שכאמור אינו free מ duty כלל וכלל כי אנחנו נשארים בתוך האיחוד), עם היצע של בדיוק עשרה ספרים באנגלית, תשעה מהם ספרי עזרה עצמית משעממים. מסורת זו מסורת, אבל לא התכוונתי להיכנע ולקנות סתם בשביל לקנות וכך כנראה לשבור את הרצף המושלם במסגרתו כל ספר שאי פעם קניתי בשדה התעופה היה הצלחה כבירה. בצר לי החלטתי להפעיל את תוכנית ב׳ ולרכוש ספר בחנות ספרים בפראג, אבל ע׳ – שמתגוררת בפראג כבר שנים – גיחכה ואמרה לי: בהצלחה. גם בחנויות הספרים הגדולות ביותר קשה למצוא יותר משני מדפים עלובים של ספרים באנגלית. מיד לא האמנתי לה והחלטתי לבדוק בעצמי, והנה, תצוגה עלובה עוד יותר מתצוגת הדיוטי-שאינו-פרי נפרשה בפניי. ובכל זאת, ע׳ לא איכזבה ולקחה אותי לחנות ספרים עלומת-שם, בה מצאנו מדפים שלמים של ספרים באנגלית, ספרים דו-לשוניים (צ׳כית ואנגלית), קומה שלמה של ספרי יד שנייה, מדפים עם תצוגה של ספרי פופ-אפ לילדים בכל השפות ועוד המון דברים שהתאפקנו לא לקנות (בהצלחה חלקית).

ניצלתי את ההזדמנות ועיינתי במדף הספרות הצ׳כית המתורגמת, כי בכל זאת. אבל מסתבר שסופרים צ׳כים מחבבים מאוד ומתרכזים בעיקר בנושאים כמו מוות, מלחמות, כיבוש, שואה והרס. ואם הם כבר כותבים שירה אבסטרקטית, אז היא דכאונית. בסוף בחרתי את הספר הקליל ביותר שמצאתי – שמתרחש כמובן בתקופת המלחמה – אבל היי, הוא הומוריסטי! טוב, הומור שחור: Mendelssohn is on the Roofאעדכן כמובן איך היה.

[שמעתי]  [ראיתי]

לא הפעם. חפרתי לכם מספיק, לא?

בשולי הדברים

[1] רוצים גם אתם להשתתף באתגר #52ספרים, או סתם מחפשים מה לקרוא? הנה אתר שנקרא What Should I Read Next, בו אפשר להקליד את שם הספר האחרון שקראתם (או שאהבתם) ומנוע החיפוש יציע לכם רשימה של ספרים שאולי יקלעו לטעמכם.

[2] במדינה בה רוב האנשים מדוושים לכל מקום, כנראה שאין מה להתפלא שקיים גם שירות ליסינג לאופניים. תמורת 15 (או 12, עם הנחת סטודנט) יורו לחודש מקבלים אופניים עם ביטוח מפני גניבות, שירות תיקונים ושירות אופניים חלופיים אם משהו קורה או מתקלקל. הליסינג פחות מתאים לתיירים כי תקופת המינימום למנוי היא חודש, אבל אם אתם באים ליותר זמן, או מתגוררים פה ואין לכן מושג בתחזוק שוטף של אופניים – זה פתרון לא רע.


עד כאן. האם נתראה בשבוע הבא? מי יודעת. אבל בואו נגיד שכן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close