אם יש בי אהבה היא תיאמר בשקט

לכאורה, לא היה הרבה מה לכתוב על השבועיים האחרונים. לכאורה, האירועים הגדולים שהתרחשו בשבועיים האחרונים קרו למישהי אחרת. אני רק הייתי מהצד השני של הטלפון, חוזה בהלם איך חברה יקרה מאבדת את אמה, ברגע אחד.

אני רק יכולתי לחבק אותה בהלוויה, לבכות בהספדים, להתבדח בשבעה, לחזור לפה ושוב רק לחזות בדברים מרחוק.

זו מחווה גדולה, לטוס לנחם – כך אמרו לי כולם. את חברה טובה – אמרו אחרים.

ואני חשבתי לעצמי – כן, זו מחווה יפה. כן, זה העביר (אני מקווה) ל – ש׳ את מה שרציתי שיעביר: אהבה, תמיכה, חיבוק. אבל נורא קל לעשות את המחוות האלה. ואחר כך, מה? מה עם ההתעניינות האמיתית, היומיומית – כן, היומיומית – בשלומה של מישהי שיקרה ללבך, האפשרות לדבר, לחלוק, להיות שם בשבילה. להתבדח איתה גם אחרי השבעה. לחבק אותה גם אחרי השלושים. לבכות איתה גם אחרי שנה.

דווקא הביקור הזה, שהיה כולו תחת מעטפת חברוּת טובה, הבהיר לי עד כמה אני רחוקה מהתואר הזה, ולא רק מול ש׳.

בפעם הראשונה מזה שנים, ביקרתי בישראל לבד. והנה פתאום צץ לו מרחב שלם של זמן חברות טהור. זמן שבו לא מנהלים שיחות חולין כי בני הזוג נמצאים שם, זמן בו לא משתאים מכמה הילדים גדלו, זמן בו לא קוטעים או מצנזרים או מתאימים את השיחה להרכב הנוכחים בחדר.

וכך מצאתי את עצמי, יום אחרי יום, בשיחות אל תוך הלילה סביב שולחן המטבח עם חברות יקרות כל כך, חברות שהן בשר מבשרי, שאיתן אינני זקוקה לפכים הקטנים האלה של התחלה של שיחה, שאיתן אפשר לצלול ישר ללב העניין.

יש לי כמה חברויות כאלה, עליהן אני נוהגת לומר שלא חשוב כמה זמן יעבור – תמיד כשניפגש זה כאילו לא נפרדנו מעולם.

בביקור הזה גיליתי שזה שקר. כי גם אם זה נכון, זו אמירה ריקה. זו המקבילה לפנטזיה הרומנטית ההוליוודית, של מערכת יחסים כה מושלמת שהיא כמעט בעלת קיום משלה, ישות נפרדת מהפרטים שמרכיבים אותה. אבל האמת היא, שחברות – גם ותיקה, גם כזו שהיא לכל החיים, גם כזו שבבסיסה אהבה שאינה תלויה בדבר – צריכה זמן. וכמו שהיא צריכה שעות של שיחה אל תוך הלילה, היא צריכה גם שיחות חולין.

כי בביקור הזה, בשעות בהן צללנו לשיחה עמוקה, שמעתי מכל אחת מהחברות שלי סיפור ועוד סיפור ועוד, דברים גדולים שקרו להן בחודשים האחרונים, בשנה האחרונה, דברים שלא היה לי מושג מהם. והתביישתי. התביישתי כי כל כך נהניתי לככב בסרט ההוליוודי על האהבה הגדולה שיש ביני ובין פ', למשל, ששכחתי את מה שלמדתי מזמן על מערכות יחסים: הסוד הוא בפרטים הקטנים, לא במחוות הגדולות.

מעולם לא הייתי אדם של פגישות או אפילו שיחות טלפון תכופות. גם כשחייתי באותה עיר או לפחות באותה מדינה עם החברות שלי, בקושי התראינו. לא חשבתי – ואני עדיין לא חושבת – שאהבה נמדדת בתדירות פגישות או בכמות השיחות. היא לא. אבל חברות כן, חברות חייבת להימדד, בין השאר, בדברים האלה. כי אני לא יכולה לבכות איתן ולשמוח איתן ולרטון איתן ולצחוק איתן אם אני לא יודעת מה קורה איתן.

אני רוצה ללקט שמחות קטנות של יום חולין. כי יש בהן חסד וכי בלעדיהן נשארת רק אהבה גדולה וזה (לא מספרים לנו בהוליווד) לא מספיק.

—

כאמור, מחוות גדולות כבודן במקומן מונח. אבל הנה המחוות הקטנות שחיממו את לבי וגרמו לי להרגיש בביקור הזה – לראשונה מזה הרבה מאוד זמן – בבית:

נ׳ – שאספה אותי משדה התעופה וקנתה לי ארוחת צהריים*

ס׳ – שסידרה לי את הלו״ז וקנתה לי קפה*

ת׳ – שביררה לי זמני רכבות, קנתה לי טורטית* וכרטיס ווידאה שאני עולה על הרכבת הנכונה

(*כן, יש פה מוטיב חוזר של אוכל. וגם של כסף כי לא זכרתי מה המטבע המקומי אצלכם ומלבד זה כל השטרות החדשים בלבלו וריגשו אותי)

ד׳ – שבאה בהתראה קצרה לפגוש אותי, שנייה לפני נסיעה

ג׳ – שתמיד מצהירה (ומדגימה ומנמקת) שהבית שלה פתוח בפניי

ל׳ ו – נ׳ – שהכינו לי בדיוק את ארוחת הערב שהייתי צריכה. ושהספה שלהן היא מקלט, השיחות איתן הן מתנה והן עצמן בית

פ׳ – שהיא אחותי, שאף פעם אין לי מספיק זמן ממנה, שנותנת לי ללכלך את הספרים שלה באבוקדו ומכירה אותי יותר טוב מכולם

איך אומרים? באתי לחבק ויצאתי מחובקת.

—

ל – ש׳, באהבה וחיבוקים.