א׳, היית כל כך הרבה דברים לכל כך הרבה אנשים. ומה אני הייתי בחיים שלך, מה את היית בשלי?
היית, למשל, קשר העין הראשון שיצרתי, כשפתחתי בהיסוס את דלת הבית הפתוח בירושלים, לפני כמעט עשרים שנה. להיות במקום חדש, להיכנס לחברה חדשה, להיות חלק – אלה דברים שתמיד היו קשים עבורי. אבל אז, באחר הצהריים הסתווי ההוא, רק פתחתי את הדלת ומיד, בשלושה צעדים מהירים, היית מולי, מציגה את עצמך, חוקרת מי ומה אני ומכריזה: מחר יש מסיבה. את באה. (זו לא הייתה שאלה)
ובאתי. כי היה לי ברור שתהיה שם לפחות מישהי אחת שאוכל לדבר איתה, להעמיד פנים שאני לא לבד ומבוהלת עד עמקי נשמתי. דיברתי קצת איתך, מה שנתן לי קצת אומץ לדבר עם נשים נוספות, ביניהן גם מי שתהפוך מהר מאוד לחברה הכי טובה שלי לשנים שיבואו אחר כך. ולמרות שדיברת וצחקת ונגעת בהמון נשים שם (כרגיל, כמו בכל מקום), לא שכחת אותי בסוף אותו ערב ושאלת וחקרת והתעקשת להסיע אותי הביתה.
מאז אותו ערב, ובמשך שנים לא מעטות אחריו, נפגשנו כל שבוע, בחבורה שהרכיבה נשים צעירות כמונו. יחד יצרנו לעצמנו בועה וקיר תהודה וקהל וחברות ואהבות ושברון לב ותרבות ופוליטיקה. בעיר בה היה כל כך מעט מכל אלה, יצרנו קהילה. (שברגעים האלה אני מתגעגעת אליה מאוד. כל מה שאני רוצה, מאז שהגיעה אליי הבשורה, הוא להיות עם הנשים האלה באותו חדר, ולהיזכר, ולדבר עלייך ולצחוק. כי דיבור עלייך ללא צחוק אינו אפשרי בכלל.)
יש מלא קלישאות שאפשר להגיד עלייך עכשיו, וכולן יהיו נכונות: את היית הרוח החיה בכל חדר, בכל מסיבה, בכל מפגש של יותר משני אנשים. אף פעם לא לקחת את עצמך ברצינות, אבל כל מה שעשית, עשית בתשוקה ובאדיקות כמעט-דתית.
הזמן, המרחק, הנסיבות, הפרידו בינינו. וכאמור, היינו רק אפיזודה בחיים אחת של השנייה, הצטלבות דרכים לרגע – או לכמה שנים – ואז עזיבה לכיוונים אחרים.
אבל במשך כמעט עשרים שנה, בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה, שאני רואה את הקליפ הזה, אני נזכרת בך, אני רואה אותך נעמדת פתאום באמצע החדר ומבצעת אותו בלי סיבה מיוחדת (מלבד העובדה הפשוטה שהוא התנגן ברדיו). ואני נזכרת איך היית זזה, ממש כמו קייט בוש, מצד לצד, בזרימה כזאת שעברה יפה גם בלי שמלה עתירת קפלים או אפקטים של קליפים מסוף שנות השבעים. אני נזכרת איך המבט שלך הצליח להיות בו זמנית מרוכז כל כך, פעור עיניים כמו של קייט בוש, אבל עם זיק שאי אפשר לכבות, כמוך.
והנה, כבית.
נוחי בשלום על משכבך, א׳.