שנת 2020 התחילה בצורה מחורבנת. מזל שאני לא מהאנשים שמאמינים שאיך שמסיימים את השנה בחצות – כך תיראה כל השנה (כי בחצות השנה, ובעצם גם בשנה שעברה, ישנתי בכלל). אני גם לא מאלה שמאמינות שאיך שהשנה התחילה, כך ייראה גם ההמשך שלה. ומזל שאני לא מאמינה בדברים האלה, כי שנת 2020 התחילה בצורה ממש מחורבנת.
נאדיה, חתולתי האהובה, מחמל נפשי, מתה בשבוע השני של השנה. אני עדיין בשלב האבל ולא ממש מסוגלת לכתוב עליה משהו בלי להתחיל לבכות. אבל כשזה יקרה אני אכתוב עליה פה. היא הייתה חתולה טובה, חכמה, נהדרת, ומגיע לה גל-עד, אפילו כזה שעשוי מכמה מילים באינטרנט.
מכיוון שכך, יצא שכל הסחת דעת היא מבורכת בימים אלה. ואין הסחת דעת טובה יותר מאשר להמציא לעצמך איזה אתגר. קוראי וקוראות הבלוג הזה עדות לזה שאני מנסה, באמת מנסה, שנים שאני מנסה, פשוט לכתוב.
יש פינות באינטרנט בהן א.נשים בוחרים לעצמם מילה בסוף השנה, מילה שתייצג את השנה הקרובה. מילה שעל פיה הן יפעלו, שתוביל אותן, שתסמן ותצבע את השנה הבאה. חשבתי שאם אחלוק את המילה הזאת פה אולי זה יעזור, אולי אצליח השנה לעשות את מה שלא הצלחתי בשנים הקודמות.
אז המילה שלי היא consistency. התמדה.
אני רוצה לכתוב פה כל שבוע מה למדתי השבוע בהולנד. על ספרים שאני קוראת, על דברים שאני רואה. כי למרות שאני כבר שבע שנים (!) בהולנד, אני עדיין לומדת דברים חדשים כל שבוע. ואני לא רוצה לשכוח את התהליך הזה, שמתקיים בכל חוויה אנושית, אבל נוכח יותר בהגירה ובהורות. אני לא רוצה לשכוח מה חשבתי ואיך הרגשתי ואיך ראיתי את הדברים ואת ד׳, אני רוצה לזכור את ד׳, בכל הגילאים שלה. כי יודע כל הורה: הזמן נוזל, הזכרון חמקמק, מה שהיה לא ישוב עוד.
אז here goes: מה למדתי השבוע בהולנד, שבוע 1, שנת 2020:
שבתחרות למי יש יותר גדול, כולם מפסידים
למתבוננת מהצד נראה כאילו חלק מההולנדים רואים בהבערת דברים בערב ראש השנה האזרחית כזכותם הטבעית והחוקית.
הסיפור התחיל לפני שנה, כשהתחרות למי-יש-מדורה-גדולה-יותר יצאה מכלל שליטה. מסורת היא (בהמשך אפרט כיצד היא התחילה) להדליק מדורה ענקית בערב ראש השנה על חוף הים של האג. אבל כמו הבדיחה על היהודי באי בודד עם שני בתי כנסת (באחד הוא מתפלל ובשני הוא נשבע שלא תדרך רגלו), גם כאן התפתחה לה יריבות בין שתי שכונות בעיר: סחייוונינגן (Scheveningen) ודאונדורפ (duindorp). האובססיה לזכות בתואר המדורה הגבוהה ביותר הגיעה בשנה שעברה לשיא, כאשר שתי המדורות הגיעו לגובה של 48 מטרים (שזה 13 מטרים מעל המותר). איך נראות מדורות בגובה כזה, אתן תוהות? הנה:
מתוך הכתבה הזאת
כשהודלקו המדורות האלה, בדצמבר 2018, קרה מה שבנס לא קרה בשנים הקודמות: רוח מערבית חזקה העיפה גיצים משני מבני האש הענקיים, מה שיצר מטר אש וגיצים על העיר. (ככל הידוע לי) איש לא נפגע, אבל הייתה פאניקה כללית, אנשים ברחו מהחוף בבהלה, ונזק רב נגרם לרכוש.
באופן אירוני, העירייה היא זו שיזמה את רעיון המדורות מלכתחילה, אי שם בסוף שנות השמונים. הרעיון היה לנתב את הפירומניה ההולנדית למקום אחד, במקום להתרוצץ ברחבי העיר ולכבות מאות שריפות קטנות. אבל השנה החליטה עיריית האג לשים סוף לטירוף, והתנתה את קיום המדורות בקבלת רישיון. מארגני המדורה השכונתיים הכריזו שהם אינם יכולים לעמוד בסטנדרטים הנדרשים (ביניהם הגבלת גובה, הגבלת מספר פלטות העץ, וביטוח תאונות) ופשוט לא הגישו בקשה לרישיון. המועד האחרון להגשה בא וחלף ועיריית האג הכריזה מצידה: אין רישיון – אין מדורות.
אבל ועדות ל״ג בעומר לא יוותרו כל כך מהר, כך התחוור. בתגובה, התחילו מהומות בשתי השכונות המדוברות, כולל משחקי חברה נפוצים כמו חתול ועכבר, חם-קר, מצא את התחנה הבוערת, ומסמרים ונוצות. הכבאים והשוטרות קיבלו הצצה מקדימה למה שמצפה להם בערב ראש השנה, וכולם עצרו את נשימתם וציפו לגרוע מכל.
שלא בא.
אמנם שקט לא היה, אבל שילוב של מעצרי מנע ועקשנות מצד העירייה וכוחות ההצלה הביא לתוצאה של לילה ״שפוי״ במונחים של ערב ראש השנה האזרחית בהולנד: מאות קריאות לשירותי הכיבוי, עשרות (אם לא מאות) הגעות למיון, וכמה איבודי עיניים ואצבעות. אבל מדורות ענק ומטר גיצים לא היו.
[נרשמו כמה טרגדיות בחג הזה, כמו בכל שנה. לא אפרט אותן פה כי הן באמת נוראיות, רק אציין שהן לא היו קשורות ספציפית למדורות, ולא התרחשו בהאג]שעדיף לא לתכנן תוכניות
זה לקח שכבר למדתי פעם, באחד השבועות בהם למדתי משהו בהולנד, אבל אני מתקשה להפנים אותו. כבר לפני שנתיים הכרזתי על רצוני להשתתף בטבילה המסורתית של השנה החדשה, מה שנמנע ממני כי הייתי חולה באותה שנה. לא נורא, הכרזתי, אתחיל במסורת משנה הבאה. אני שמחה לעדכן שאכן התחלתי במסורת, אבל לא זו שתכננתי: גם השנה, כמו בשנה שעברה וכמו בשנה שלפניה, הייתי חולה ב- 1 בינואר. ייתכן שההכרזה על כוונתי לטבול במי קרח בלבוש מינימלי כשבחוץ הטמפרטורה היא 3 מעלות היטתה פה את הכף, אז אני עושה ניסוי: בשנה הבאה אני מתחייבת *שלא* להשתתף בטבילה המסורתית. בואו נראה אם זה יעבוד.
שהולנדים לא עושים גשר
טוב, זו הכללה גסה כמובן, שלא לומר השמצה, אבל הנה העובדות: ה- 2 בינואר יצא ביום חמישי. ידוע שה- 1 בינואר הוא יום חופש קדוש לפחות כמו יום כיפור, אז הקפדתי על בטלה ואכילה. אבל למחרת החלטתי לקפוץ למשרד לעשות כמה דברים קטנים ונדהמתי למצוא את הבניין מלא. כאילו לא היה כריסטמס, כאילו לא היו כולם בהנגאובר ב-24 השעות הקודמות, כאילו הילדים כבר לא בחופשה, כאילו אנחנו לא במרחק של יומיים מסופ״ש, למען השם! לא נותר לי אלא להסיק שההולנדים לא שמעו על המצאת הגשר-אחרי-חופשה, על המונח ״רבעוש״, או על הקונספט ״סופשבוע ארוך״.
שבכל זאת כדאי לתכנן תוכניות
הו, 2020, לא רק שאת שנה חדשה, את גם עשור חדש ואף מספר עגול ויפה. לא נותר לי אלא להיסחף בזרם, להיכנע לטרנד, ולחתור לשיפור עצמי. אז מעבר לחידוש הפעילות פה בבלוג, ומעבר לאתר חדש בכתובת חדשה (כל אלה היו בכלל משימות של 2019, ששש אל תגלו), הכנתי רשימת מטרות לשנה הקרובה. אם אתן מעוניינות לדעת אלו שאלות שאלתי את עצמי, איך בניתי את התכנון ואיך בסוף נכנעתי והכנתי vision board (אההה מי אני) – תנו סימן. אני אשמח להקדיש לזה פוסט.
מעבר לגלגולי העיניים, אני שמחה שעשיתי את זה. יש משהו בלהסתכל קדימה (וגם אחורה), בלהגדיר רצונות ושאיפות, שהוא מרגש ומניע לפעולה, לפחות אותי.
[בשולי הדברים]
עשינו את המעשה ההכרחי של הסרת הקישוטים והורדת העץ למטה. כמו בכל שנה, תחושה של עצב מהולה בסיפוק של איזה יופי כבר אין לנו עץ שתקוע באמצע הסלון.
הערת שוליים חשובה: ודאי שמתם לב (בעיקר מי שהגיע מהבלוג הישן) שהאתר לא רק נראה אחרת, אלא בכלל עבר דירה לכתובת חדשה. כל התוכן מהבלוג הישן עבר לפה, אבל למי שקוראת פה בפעם הראשונה, או למי שרוצה לרענן זיכרון – מוזמנות לשוטט חופשי, או להתחיל מההתחלה.
על פרשת המדורות למדתי באיטליה. היינו באיזה מקום והיו שם זוג הולנדי. אחרי שדיברנו על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני שאלתי אותם מה הדרמה האחרונה בהולנד. הם סיפרו על ראש עיריית האג שאולצה להתפטר, בגלל המדורות ובגלל (אם אני זוכר נכון) ענייני שוחד.
כרגיל, ממש כיף לקרוא אותך. ויותר מאשמח עם תכתבי על תהליך שעברת לקראת ההחלטות של השנה החדשה
תודה! זה הפוסט הבא.