מה למדתי השבוע בהולנד – טלוויזיה, ספר ילדים, ודרכון שהקדים את זמנו

שהשנה מתחילה בפברואר

או לפחות כך החלטתי. ינואר, כמו שסיפרתי בפוסט הראשון השנה לא התחיל טוב בכלל. ותראו מה זה, הוא המשיך גרוע כמעט באותה מידה. בחישוב מהיר, היו לי אולי יומיים וחצי במהלך החודש בהם *לא* הייתי חולה, או אבלה על חתולתי המתה, או מארחת הורים (יבדלו לחיים ארוכים). ינואר 2020 – אתה מקרה אבוד והודחת מתפקידך כפותח שנה (ועשור). לונג ליב פברואר!

(מכיוון שכך, מה שלמדתי השבוע למדתי בעצם בשלושה שבועות אבל פרסמתי פוסט בשבוע שעבר אז אין לכם מה להלין עליי)

שלפחות הטלוויזיה תהיה טלוויזיה

כשהייתי בת 14-15 בערך ביקרנו אצל קרובי משפחה ״עשירים״ (=עם וילה ובריכה) מ״תל אביב״ (=פתח תקווה). בילינו שם יום שלם ובאיזשהו שלב עברתי ליד הטלוויזיה ובאחד הערוצים (כי היו להם יותר משלושה. היו להם כבלים! חוקיים! לא פירטיים כמו אצלנו בקריית ים) התגלה לפניי פלא הבריאה בדמות שני תאומים ממינסוטה (מדינה קרה, כך למדתי) שצריכים להתרגל לחיים החדשים בקליפורניה (מדינה חמה, מסתבר.) ובעיקר לאינטריגות בתיכון בו הם למדו, בבברלי הילס 90210.

מאז הגילוי ההוא, של ברנדון, ברנדה, קלי ודילן, לא השתאיתי ככה מול טלוויזיה. עד השבוע (כלומר, השבוע של לפני שבועיים). שנייה, אסביר.

מהיום שעזבתי את בית הוריי, אי-אז לפני 21 שנים (כן), לא היה לי מכשיר טלוויזיה. זה לא שלא צפיתי בסדרות וסרטים, אלא שהמכשיר עצמו לא היה ברשותי, כמו גם חיבור לערוצים רגילים כאחד האדם. והנה, בכריסטמס החלטנו משום מה לרכוש מכשיר טלוויזיה. השילוב של התלהבות מהחידוש פלוס העובדה שכולנו נפלנו למשכב ולא יצאנו מהבית שבוע, הביאה לכך שהצלחתי להדביק יפה את הפער של שני העשורים האחרונים. לא רק זה – מרוב עייפות וחולי לאף אחד מאיתנו לא הייתה את האנרגיה שנדרשת על מנת להחליט על תוכנית בנטפליקס (גלילה של עשר דקות > קריאה של 42 תקצירים > בחינה נוספת של התוכניות השמורות ברשימה שלי > חזרה למסך הראשי > גלילה של חצי שעה נוספת וחוזר חלילה) אז פשוט פתחנו את החלק בטלוויזיה שהוא… טלוויזיה. אמיתית כזאת, עם ערוצים שמשדרים תוכניות בשעות קבועות!

תקשיבו, גיליתי פנינים של ממש! למשל, בערוץ 3 ההולנדי (משהו שהוא נניח המקבילה של החינוכית) נתקלנו בתוכניות עם קונספט מדהים, כמו התוכנית Van Vader naar Moeder (=מאבא לאימא) במסגרתה המנחה אוספת ילד.ה להורים גרושים מבית אחד ההורים ומסיעה אותו לבית ההורה השני. בדרך הם מדברים (בפתיחות מדהימה) על איך זה לגור בשני בתים, איך היה לפני הגירושים ואיך זה עכשיו וגם על תחומי העניין של הילד.ה ונושאים כלליים. 

והפרסומות! נכון, כדורגל הוא ספורט פופולרי בהולנד. נכון, נבחרת הנשים ההולנדית שנייה ברמתה רק לנבחרת הנשים האמריקאית, אבל בכל זאת הייתה לי הפתעה נעימה כשצפיתי בפרסומת לאפליקציה וקלפי משחק של אחת מרשתות הסופרמרקטים הגדולות. בפרסומת, הילד משחק באפליקציה והופה! הופך לשחקן כדורגל מפורסם (Donny van de Beek). לצידו גם יש ילדה (!) ולא רק שהיא מתעניינת, בדיוק כמוהו, באפליקציה ובמשחק, גם היא הופכת לשחקנית כדורגל מפורסמת (Jackie Groenen). זה כאילו שנוכחות של נשים בספורט זה דבר טבעי וברור! 

שאין לזלזל במחוות אולד-פאשן

כמו פרחים ששולחות לך חברות, עם כרטיס ואיחולי החלמה מהירה. תודה ס׳ ו- ת׳!

(זה עזר!)

שיש תקווה גם בספרות ילדים 

תראו איזה ספר חמוד מצאתי בספרייה. לספר קוראים במקור Julian is a Mermaid והוא מספר על ילדון קטן וחמוד שמוקסם מבנות ים ורוצה להתלבש כמוהן. הוא מבקש מסבתא שלו שתעזור לו והיא – לא להאמין – פשוט מקבלת את הבקשה שלו בטבעיות, עוזרת לו, ואף יוצאת איתו לרחוב, למצעד השנתי של בנות הים שנערך בטיילת של קוני איילנד. יש מעט מאוד טקסט והרבה מאוד ציורים מקסימים (שאפשר לרכוש בחנות של המאיירת, פה)

שהברקזיט באמת קרה

מכרה חידשה את הדרכון הבריטי שלה ועל הדרכון החדש – שהונפק לפני תאריך הברקזיט הרשמי, כשבריטניה עוד הייתה באיחוד – כבר לא הופיעו המילים ״האיחוד האירופי״. הסתכלנו על הדרכון ואמרנו – אוקיי, אז הם באמת רציניים. יש לי הוכחה מצולמת אבל התמונה יצאה גרוע אז תיאלצו להאמין לי. בכל מקרה, עכשיו זה כבר פחות חדשות.

ששיטת ה accountability עובדת

בפוסט הקודם סיפרתי על המטרות וההחלטות שלי לשנה הקרובה, וגם על י׳, ה accountability buddy שלי. אחרי פגישתנו האחרונה שלחנו אחת לשנייה רשימת משימות ומטרות שאנחנו רוצות להשיג עד לפגישתנו הבאה. מכיוון שאני פוגשת את י׳ בשבוע הבא, לא נותרה לי ברירה ועשיתי את מה שאני דוחה כבר כמעט שנה – הלכתי לקבוצת כתיבה. וכל זה למה? כי הרגשת הלא נעים לי מלהגיע לקבוצה שאני לא מכירה ולעשות משהו שאולי נראה מטופש ובכלל לעשות את כל המאמץ הזה – נראית לי הרבה פחות גרועה מאשר לבוא לפגישה עם י׳ ולהגיד לה שלא עמדתי במילה שלי. אין, השיימינג עובד, אני אומרת לכן. 

מה קראתי מה שמעתי מה ראיתי

[קראתי]

The Descent of Man – 

ספר שקראתי במסגרת תפקידי כעורכת/כותבת שותפה של הפמיניסט.ית. הספר, שעוסק בגבריות רעילה, הוא מעניין, קצר, כתוב טוב, ועם זווית ראייה מרעננת (הכותב הוא גבר לבן סטרייט, אבל גם טרנסווסטייט לפי הגדרתו).

Normal People

שמעתי טובות על הספר הזה, אבל כהרגלי חוץ מ״הוא טוב״ ו״הוא משתייך לז׳אנר x״ הקפדתי לא לדעתי כלום על העלילה, המחבר.ת וכו׳. מה הופתעתי לטובה כשגיליתי שמדובר בסופרת אירית, עם עלילה שמתרחשת לסירוגין בדבלין ובעיירה קטנה באירלנד. אני מתה על אירים (לפחות כפי שהם מצטיירים מספרים כגון זה) – יש משהו חינני בתרבות בה כולם לוקחים כמובן מאליו שחצי מהזמן את.ה לא זוכר.ת מה קרה כי היית שיכור.ה. עם זאת, למי שמתכוונ.ת לקרוא את הספר על בסיס התיאור הזה, דעו לכן כי הוא עצוב ברובו.

Flights – 

זה ספר שלא אני בחרתי, אבל קראתי אותו במסגרת מועדון הקריאה שאני חברה בו. אני חושבת שמי שהציעה את הספר עשתה זאת בגלל שהסופרת זכתה השנה בפרס נובל לספרות ומתיאור הספר נראה היה שהוא עוסק במסעות והגירה – דברים משותפים לכולנו בקבוצה – אבל אני חושבת שאף אחת מאיתנו לא ציפתה *לזה*. הספר נקרא ״טיסות״ וזה בערך הספר האחרון שתרצו לקחת לטיסה. אלא אם כן כמובן אתם מחבבים כתיבה ללא עלילה ברורה, פרגמנטרית, עם חלקים שלא ברור כיצד ואם הם מתחברים. (למרות כל זה, הכתיבה עצמה טובה והסיפורים–אחרי שמצליחים להפריד אותם לקווי עלילה נפרדים–מצוינים, רגישים, ומעוררי מחשבה.)

מה אני קוראת עכשיו? הציצו פה מצד שמאל ברשימת הקריאה הנוכחית שלי ב Goodreads.


[ראיתי]

ממיטת חוליי יכולתי לעשות מעט מאוד (ולקרוא לא יכולתי בכלל, איזה בזבוז!) לכן החלטתי על המכנה המשותף הנמוך ביותר ועשיתי צפיית בינג׳ בנסיך המדליק מבל אייר. אני אהיה כנה. התחלתי לצפות בסדרה עוד לפני  שנהייתי חולה. והנה עוד וידוי: בגדול חשבתי שהיא אחלה. נכון, היא *מאוד* בעייתית (והופכת להיות עוד יותר בעייתית ככל שמתקדמים בעונות, לפחות בכל מה שנוגע לחיפצון נשים והטרדות מיניות). אבל גם נדהמתי לגלות באילו נושאים הם נגעו, בתחילת שנות התשעים, בסדרה כזאת: עיסוק באלימות משטרתית ופרופיילינג, שחורים פריבילגים בסביבה לבנה, נישואים מעורבים ועוד. הסדרה גם מהפכנית ויזואלית: הקאסט שחור כמעט לגמרי, עם ייצוג לעור כהה ממש, ולא רק לשחורים עם גוון עור בהיר.

אז לא הייתי ממליצה בהכרח לצפות, אבל זה היה הוידוי שלי בפורמט ״אני פמיניסטית, אבל…״ להשבוע.


[שמעתי]

את הפסקולים של מגוון סרטי דיסני. המסקנה שהגעתי אליה? אם לשים את פרוזן בצד רגע, בין השנים 1989 ל 1994 דיסני הפיקו סרטים מעולים עם פסי קול משובחים לא פחות. (האהוב עליי: אלדין)


נתראה בשבוע הבא!

אשמח לשמוע מה חשבת! מוזמנ.ת להגיב:

Close