מה למדתי השבוע בהולנד – ספרייה חדשה, מוקשים פמיניסטים ורק אהבה

שאנשים מגיבים לספרים כמו לכלבלבים

השבוע התנדבתי בבית הספר של ד׳. ברשימת התפוצה של בית הספר שלחו קול קורא למתנדבים לסידור הספרייה החדשה וספריות, כידוע, הן דבר שאהוב עליי במיוחד. זה גם יצא בדיוק ביום בו אני בבית, לכן לא היססתי ומיד נרשמתי להתנדבות. מסתבר שעיקר העבודה זה מיון הספרים הישנים, אבל זו הייתה חוויה מאוד מעניינת. על העבודה ניצחה אישה בשם מירל (Merel de Vink), שהקימה עסק עם רעיון מבריק: חידוש ספריות בבתי ספר. הפרויקט נעשה בשלושה שלבים – הערכת המלאי, מיון, רכישה. אנחנו הגענו לשלב המיון, בו מרכזים את כל הספרים שקיימים בבית הספר במקום אחד, ומתחילים בסלקציה אכזרית.

בזמן שתלמידים חמודים מכל הכיתות נכנסו במצעד אינסופי עם ערימות ספרים בידיהם, אנחנו (המתנדבות) קיבלנו את ההוראות האלה: כל ספר שיצא בהוצאה ישנה יותר משנת 1995, כל ספר מלוכלך, קרוע, מוכתם, פגום, בלי ברקוד או ששדרתו מתפרקת – היאורה השליכוהו.

הספרים הניצולים עברו לידי מירל, שסרקה אותם לתוך המחשב שלה. המחשב מחובר למאגר של כ- 4000 כותרים של ספרי ילדים (בגיל בית ספר יסודי) ונותן לנו את הפרט הרלוונטי היחיד בשלב זה: רמת הקריאה אליה משתייך הספר. מירל סרקה, הכריזה בקול M3! E5! F2! משל הייתה מוכר בשוק והעבירה את הספר לידי מתנדבים אחרים, שהדביקו עליו את המדבקה הנכונה.

איתי התנדבו עוד כמה אמהות (אני תוהה אם גם ספרים זה דבר ממוגדר עכשיו, או שמא רק אקט ההתנדבות), כולן (מלבדי ומלבד עוד אחת) הולנדיות. אבל העובדה שהן גדלו על רבים מהספרים האלה הייתה בעוכריהן. כל כמה דקות נשמע אווו ו-אהה וכשעקבתי אחרי הקול גיליתי מתנדבת זו או אחרת אוחזת בספר כלשהו בעיניים לחות ואומרת: ״הו, אני זוכרת את הספר הזה״ או ״היה לי את הספר הזה בגיל 9!״ או ״יש לנו בבית את הספר הזה, כשהילדים היו קטנים הם אהבו אותו נורא״ וכהנה וכהנה וריאציות נוסטלגיות על ספרים שהיו להן, שקיבלו במתנה, שנתנו במתנה, שהשאירו אצל ההורים, שסבא קרא להן כשהיו ילדות, שהן קראו לילדיהן שלהן. הרגשתי כמו גיבורת-על שחסינה לכוחם המכשף של הספרים, פשוט משום שפרט לספר או שניים שזיהיתי, רובם היו זרים לי. לא היה לי שום מטען רגשי אליהם (ולכן יכולתי לעבוד במהירות שיא). הודיתי למזלי הטוב על כך שאלה אינם ספרים בעברית, שכן אני מעריכה שאחרי כרבע שעה היו מוצאים אותי על הרצפה, סתורת שיער וחובקת עשרות ספרים כשאני ממלמלת: ״היה לי את הספר הזה בגיל 9, איך אפשר לזרוק אותו, לא חבל!״

את הספרים שלא עברו את הסלקציה הכנסנו לארגזים, ובכל פעם הגיעו איזה ילד או ילדה, ולקחו את הארגז המלא אל הלא נודע. כשיצאתי להפסקה הסתבר שהלא נודע חיכה ממש מעבר לדלת, במסדרון הפנימי, שם עמד קונטיינר ענק מלא ספרים, ולצידו ערימות-ערימות על הרצפה, שהלכו וגבהו. בזמן שעמדתי שם עברו מדי פעם הורים או מורים ולכולם, ללא יוצא מן הכלל, הייתה את אותה התגובה: ״מה? אתם זורקים את הספרים האלה? לא חבל?״ – כולל מבט משתהה על הערימות, סוקר במהירות כותרים מוכרים. חלקם יצאו עם ספר או שניים תחת ידם.

אבל כשצלצל הפעמון להפסקה הגדולה וזרם התלמידים שטף את המסדרון, התגלו לפניי עומקן והיקפן של האמוציות. בכל פעם שיצאתי החוצה ראיתי חמישה ילדים אוחזים כל אחד בספר, שניים, שבעה. ועוד עשרה ילדים בתהליך עירני של נבירה למצוא את כמה ספרים לקחת הביתה. כולם היו מזועזעים מזה שזורקים ספרים והערימות המסודרות הפכו לנחל של ספרים שגלשו ומילאו את המסדרון.

הספרים שלא אומצו נלקחו למיחזור נייר. לא הייתי שם ביום שהגיעה משאית הזבל אבל אני בטוחה שהיא לוותה בקריאות ״למה? חבל!״

להערכתי כ- 70% מהספרים בספריית בית הספר הלכו אל המקום ממנו לא חוזרים. אבל אל דאגה! מטרת המיזם הוא חידוש הספרייה, לא דילולה. אחרי שכל הספרים הניצולים נסרקו וחזרו בחזרה למקומם, מירל תצליב במערכת אילו כותרים חסרים בספרייה מרשימת הכותרים המומלצים/הטובים בכל רמת קריאה, ותכין רשימת רכישה. התקציב, שנחסך במשך שנתיים, יספיק לרכישה של כ- 1300 ספרים חדשים.

—
מה קראתי מה שמעתי מה ראיתי

[קראתי]

Spinning Silver –

כבר שנים אני שומעת מכל עבר ״נעמי נוביק, נעמי נוביק״, ובשנתיים האחרונות בפרט Spinning Silver (שנקרא בעברית ״חוט של כסף״). מה אני אגיד לכן, ההייפ מוצדק. מומלץ לאוהבי הפנטזיה, אבל גם למתחילים. הספר מציג את האלמנטים הפנטסטיים בהדרגה, אז זו דרך מצוינת להתנסות בז׳אנר.

The Guilty Feminist: From Our Noble Goals to Our Worst Hypocrisies –

על אף חיבתי הגדולה (שלא לומר הערצה) לכותבת, דברה פרנסיס-ווייט, לקח לי שנה לסיים את הספר הזה, עם המון הפסקות באמצע. איכשהו, הוא לא זרם. אני נוטה להאשים את עצמי ולא את הקריאוּת של הספר, כי אם יש משהו שפרנסיס-ווייט יודעת לעשות זה להתנסח היטב. לקראת הסוף, כשהגברתי קצב, הוא זרם הרבה יותר, והפרק האחרון, שהוקדש כולו לסתירות בין הזהות הפמיניסטית לבין דברים שאנחנו אוהבות היה מצוין ממש. כולל ניתוח של שניים מהסרטים האהובים עליי (אני פמיניסטית אבל אני מתה על): אישה יפה וריקוד מושחת.

Daring Greatly: How the Courage to Be Vulnerable Transforms the Way We Live, Love, Parent, and Lead

גם על ברנה בראון (Brené Brown) שמעתי מכל עבר בשנים האחרונות. ״יש לה הרצאת טד מדהימה!״ ״הרעיונות שלה מהפכניים!״ ״לקרוא אותה שינה את חיי!״.

וואי. כה לא.

אני לא יודעת, לא צפיתי בהרצאת טד שלה. אולי היא יותר כריזמטית כשהיא מדברת לקהל מעל במה. אבל מה שאני קראתי בספר הזה (שיצא ב 2012) הם רעיונות די פשוטים וברורים ולא חדשים בכלל, שמוצגים בחזרות אינסופיות ומתישות, עם אנלוגיות שלא עובדות ועודף של מושגים מומצאים לדברים שכבר יש להם שם.

במאמר מוסגר אציין שאת הספר קראתי במסגרת מועדון קריאה מקצועי (להבדיל ממועדון הקריאה החברתי שלי) ולכן גם סיימתי אותו ולא נטשתי באמצע. הדיון עליו יתקיים בשבוע הקרוב ואני מאוד סקרנית לגלות אם אני בדעת יחיד.ה ואם יצליחו לשכנע אותי לראות את האור.

---

[האזנתי]

האזנתי מחדש לפרק Minefields מתוך הפודקאסט האהוב The Guilty Feminist (כן, כן, המנחה היא זאת מהספר למעלה. הנה מה שכתבתי עליו בעבר). לאחרונה אני תוהה הרבה ביני לבין עצמי, ובשיחות פרטיות, על סוגיות פמיניסטיות נפיצות שאני לא תמיד מרגישה בנוח לפתוח בערוצים הרגילים (טוויטר ו.. טוויטר). הנושאים עצמם מטרידים אותי (במובן של אני מנסה להבין אותם, ללמוד עליהם יותר, להחליט מה עמדתי לגביהם), אבל העובדה שאני לא מוצאת מרחב ציבורי בטוח לנסח את ההתלבטויות והשאלות האלה מטרידה אותי לא פחות. ובזה (בין השאר) עוסק הפרק. שמעתי אותו לראשונה כשהוא יצא לפני שנתיים וחצי ואיכשהו ההאזנה אליו עכשיו הרגישה שונה, אני מבינה יותר על מה הן מדברות, ואולי פשוט יש לי את היכולת לסגל את הכלים והשיח שהן מדברות עליהן. או לפחות לעבוד על זה.

---

[שמעתי]

את השיר החדש של איה כורם ואדם בן אמיתי. זהירות, ממיס לבבות פלוס ממכר.

---

בשולי הדברים

אימצתי מספריית בית הספר את הספר הזה, שלא עבר את הסלקציה כי הוא הודפס בשנת 1989. מה, לא חבל?

---

נתראה בשבוע הבא!