ומותר, ומותר לקרוא

אף פעם לא שמחתי כל כך לקבל מכתב מהעירייה.

כזכור, לפני שנה (כמעט) קיבלתי סוף סוף את אישור השהייה המיוחל. חמישה חודשים של המתנה הסתיימו להם, וחזרנו לפה בדיוק בזמן לאורות כריסטמס, זיקוקי דינור ומכתב מראש העיר.

כן, ראש העיר מצא לנכון לברך אותי על מעברי המשמח להאג. הוא אמנם לא המתין לי בשדה התעופה, אבל למחשבים יש דרך לדבר עם מחשבים אחרים. כשנרשמתי פה סוף סוף כתושבת, עם כתובת אמיתית והכל, המחשבים של הפקידים שלי דיברו עם המחשבים של הפקידים שלו, ויצא שקיבלתי מכתב מראש העיר.

ומסתבר שיש כמה וכמה יתרונות להיות בעלת כתובת ומספר זהות בהולנד. למשל, יכולתי לרכוש ביטוח רפואי. למשל, יכולתי לקנות כרטיס נסיעות בתחבורה ציבורית במחיר מוזל. למשל, יכולתי לפתוח חשבון בנק.

אבל העניין המשמח מכולם, ללא ספק, היה המכתב מראש העיר.

כי מעבר לכל הברכות הרגילות של איזה כיף שאת פה בעיר הנפלאה בעולם (לדעתי זה היה הרעיון שהוא ניסה להעביר), היתה גם, במכתב הזה מראש העיר, מתנה: מנוי לשנה בספרייה הציבורית.

תאמרו: נו, ביג דיל. אצלנו זה חינם. ועוד תאמרו: זאת מתנה? נעליים של ג׳ימי צ׳ו זו מתנה. אייפון 6 זו מתנה. סופשבוע ברודוס הכל כלול זו מתנה.

ובכן, חברים – בשבילי, חובבת ספריות מושבעת – זו הייתה מתנה. נהדרת.

ובכלל, אין להתפלא שמכל הדברים, בחרה העירייה דווקא במנוי לספרייה כדי לומר ״ברוכים הבאים״. ההולנדים מעודדים מאוד קריאה בכלל וביקורים בספרייה בפרט. וזה לא רק דיבורים מהפה לחוץ, ולא רק תוכניות לעידוד קריאה בבתי ספר. הם מתחילים עוד בעריסה. ליטרלי, בעריסה: התוכנית Boek Start מיועדת לתינוקות בני כמה חודשים, ובמסגרתה מקבל הרך הנולד מזוודת קרטון, ספר מתנה, וכרטיס מנוי לספרייה (שהוא ממילא חינם לכל הילדים עד גיל 18). זה נורא נחמד, כן, אבל אלו ספרים יכולים לשאול מהספרייה תינוקות שבקושי מתהפכים? התשובה היא פשוטה: ספרים כמו שיש בבית. וזה אומר ספרים מבד או מפלסטיק, כאלה שתולים בעריסה או סביב המיטה או משחקים איתם באמבטיה. כל ספר כזה מאוחסן בפלסטיק נפרד, קשיח וסגור, ועובר כביסה והרתחה אחרי כל החזרה, כי תינוקות שעוד לא מתהפכים אוהבים לעשות בעיקר דבר אחד עם ספרים: ללעוס אותם.

כך, כמו סוחרי סמים טובים, לאט לאט ובקטן הם מרגילים אב וילדה, אם וילד לפקוד תדיר את הספרייה. ככה מתחילים התמכרות. כי חם ונעים שם (בילוי מצוין לימים גשומים!), כי יש מרחב לילדים ולפעוטות בו כל הספרים נגישים ויש פינות ישיבה בכל מקום (גם נסתרות!) ויש צעצועים מפוזרים ובובות וכסאות נדנדה ושולחן גדול למשחקי קופסה ופינה עם מודל של אדם שאפשר להרכיב אותו לפי ספר אנטומיה שמונח לידו, כאילו במקרה. ושעת סיפור, כמובן, פעם בשבוע, והצגות מדי פעם, על פי סיפורים מוכרים ואהובים.

והספרניות נחמדות ומאירות פנים ומקדישות זמן להדריך את המנויים החדשים ברחבי הספרייה, להראות את כל הפינות והאפשרויות והשולחנות ועמדות המחשב והעיתונים והקפה והאינטרנט החינמי. ויש להן זמן ללכת איתנו ולפטפט כי הן לא מתעסקות בהשאלה והחזרה. את הספרים שואלים ומחזירים בעזרת מכונה נהדרת כזו – רק להניח את הספרים (בערימה) והמחשב כבר יזהה אותם (את כולם יחד! קסם!) ויסרוק את הכרטיס שלכם ו – שלום. תחזירו עוד שלושה שבועות.

והספרים לא עטופים בניילון מעצבן, אלא מושארים ככה, עירומים כביום היוולדם, שנרגיש אותם ביד. ומותר לא ספר אחד ולא שניים-רק-באישור-מיוחד, אלא תשעה (לילד) ושישה (למבוגר).

ומותר לדבר, ומותר לצחוק, ומותר לשחק ולרוץ (עדיף בחלק של הילדים). ומותר להסתתר באיזו פינה נחבאת (אך מתוכננת היטב) בין המדפים או מעליהם. ולקרוא ולקרוא ולקרוא.

ולקרוא ולשכוח מהעולם, כאילו הייתי שוב ילדה, בספרייה ההיא, בקריית ים.