שהורים אף פעם לא יהיו מרוצים
טוב, לא הורים. אני. ד׳ (שנולדה בסוף דצמבר ולכן יום הולדתה תמיד חל בחופשת הכריסטמס) חגגה השבוע יומולדת בכיתה. בניגוד לשנים עברו, המעורבות שלנו הייתה מינימלית ובמקום להישאר בכיתה בבוקר, לשבת לידה, להיות נוכחים בטקס, תפקידנו הסתכם בהכנת כיבוד והבאתו לבית הספר.
לפעמים זה תהליך איטי וכמעט לא מורגש, ולפעמים יש הבדל ברור ונוכח משנה לשנה – אבל כך או כך, הנוכחות ההורית שלנו בחיים שלה, בטקסים שמרכיבים אותם, בשגרת היומיום שלה מחוץ לבית, הולכת ומתמעטת. והרי זה מה שתמיד רציתי, לא? את עצמאותי בחזרה דרך עצמאותה שלה. אבל הורים (כלומר אני) אף פעם לא יהיו מרוצים, וכל שלב חדש בהורות הוא גם חופש וגם אובדן.
ולגבי הכיבוד: נהוג שילד.ה היומולדת מביא.ה משהו טעים לכיתה – מדובר לרוב במאכל שמגיע ביחידות שאפשר לספור אותן. עוד נהוג לשאול לגבי אלרגיות או הגבלות תזונתיות. ובכן, נמסר לנו מהמורה שעלינו להכין 34 יחידות של <משהו> ל- 27 ילדים בכיתה + המחנכת + מורות אחרות + מורות משנה שעברה. החלטתי לשמר את זהותי הישראלית וגם השנה להכין כדורי שוקולד, אלא שבניגוד לשנה שעברה, בכיתה הנוכחית של ד׳ יש ילדה שלא אוכלת לקטוז, ילד שרגיש לבוטנים, וילד שלא אוכל לקטוז, קמח, או סוכר. אחרי בירורים האם מותר גלוטן (לא) וממתיק אחר (כן), הכנתי גרסה נוספת של כדורי שוקולד שרחוקה מהגרסה המקורית כמו שחומוס בטעם וניל רחוק מאבו חסן. הילד, מצידו, בכלל לא הגיע באותו היום לבית הספר.
שאין דבר כזה יותר מדי דרכים להכין קפה
ר׳, שמאז שאני מכירה אותו מחפש דרכים חדשות להכין קפה, רכש צעצוע חדש. מסתבר שגם אחרי הפרנץ׳ פרס, מכונת אספרסו, מכונת נספרסו, קפה פילטר ומקינטה עדיין לא הגענו אל המנוחה והנחלה (=הקפה המושלם) והוא היה חייב, פשוט חייב, לנסות מכונת קפה שהיא ידנית לחלוטין. כי אם אפשר לסבך דברים עד לרמת הבואו נחשב את כמות הגרמים המדויקת של קפה, את גסות טחינת הפולים, את טמפרטורת המים, את מהירות ועוצמת הלחץ שמפעילים בדחיסת הקפה – למה לא?

מה קראתי מה ראיתי
[קראתי]
גם השנה (כלומר 2019) עמדתי יפה באתגר קריאת הספרים שהצבתי לעצמי. פוסט מסכם יגיע בקרוב (הנה סיכום של השנה שעברה), אבל בינתיים בואו נתמקד ב 2020 (ולעדכונים שוטפים על מה אני קוראת עכשיו, העיפו מבט שמאלה, על הסרגל הצדדי).
בשלושת השבועות הראשונים של השנה סיימתי שלושה ספרים:
The Secret Adversary / Agatha Christie
זה הספר השני של אגתה כריסטי שאני קוראת, והספר הראשון בסדרת Tommy & Tuppence Mysteries. ההתחלה הייתה מבטיחה, כי כבר בהקדשה כותבת כריסטי:
The book is dedicated to all those who lead monotonous lives in the hope that they may experience at second hand the delights and dangers of adventure
ואז התוודעתי לטאפנס, צעירונת שאפתנית בת עשרים וקצת, וכל כך מרעננת שקשה להאמין שדמות נשית כזאת נכתבה בשנת 1922. הנה דוגמא קטנה מהאישה שמכריזה כל עמוד שני ״הו, כמה אני אוהבת כסף!״
we've ceased being blackmailers, Tommy pointed out
I'm not sure I have, said Tuppence darkly
מיותר לציין שהחלק השני בסדרה כבר נמצא ברשימת ההמתנה שלי.
אישה מעבר לים / שרית ישי-לוי
התחלתי לקרוא כי הסיפור סוחף, באמת. ואת רוצה לדעת מה קורה עם הדמויות. אבל ככל שהתקדמה העלילה, ככל שהתפתחו הדמויות, כך האמנתי פחות. פרוזה היא פרוזה, העלילה בדיונית וזה בסדר, אבל אני צריכה להאמין לדמויות, להאמין שדמות שהתפתחה על פני כמה מאות עמודים תגיב בצורה מסוימת או תדבר בצורה מסוימת, וזה לא קרה. גם העלילה עצמה קיבלה איזו תפנית עם ארומה של טלנובלה ואיכשהו ההתחלה המבטיחה התפוררה בקצוות.
רק לקראת הסוף הבנתי איזה ספר הוא מזכיר לי – את איתי החיים משחק הרבה של דויד גרוסמן. שני הספרים חולקים אלמנטים דומים, ממערכות יחסים מורכבות ורב-דוריות של אמהות ובנות, דרך טרגדיה פרטית-היסטורית, וכלה בתמות של סודות, נטישה, הזנחה, חיטוט בעבר, ומחילה. אבל הספר של גרוסמן מצליח בדיוק במקומות בו הספר של ישי-לוי כושל.
Washington Black / Esi Edugyan
התחלתי את הספר בלי לדעת יותר מדי על העלילה, על המחבר, או אפילו על שפת המקור בה הוא נכתב (אני קראתי באנגלית). זה ספר שכתוב מצוין, העלילה מרתקת והדמויות – בעיקר הדמות הראשית של המספר – כתובות ברגישות ובחוכמה. הספר נכתב מנקודת מבטו של ילד שנולד כעבד וגדל במטע סוכר באיים הקריביים. העובדה הזאת, והעובדה שהרוב הדמויות הסובבות אותו הן גברים, גרמה לי להניח שהמחבר הוא גבר. ובכל זאת, משהו לא הסתדר לי. משהו בעומק הרגשי של תיאור הדמויות, בהתבוננות בעולם, באנשים, הרגיש לי לא-גברי. או אם אדייק יותר: לעיתים רחוקות אני נתקלת בכתיבה כזאת מאת סופר שהוא גבר. נכון, #לאכלהגברים. נכון, יש גברים ששייכים לקבוצות מיעוט אחרות ולכן מסוגלים להתבוננות שכזאת. ובכל זאת, זה עניין נדיר בספרים שיצא לי לקרוא במשך השנים.
הדיסוננס הזה הלך והתחזק במהלך הקריאה עד שלא יכולתי עוד, וגיגלתי את שם המחבר (שנשמע אפריקאי). ומה? הפתעה הפתעה, מדובר באישה. קנדית. בת להורים גאנאים.
[הערה לקוראיי הגברים, ובכלל: בדברים לעיל אין משום שיפוט לגבי איכות סופרים שהם גברים. רבים מהספרים האהובים עליי נכתבו על ידי גברים. ובכל זאת, העובדה שההנחה הראשונית שלי לגבי המגדר של הסופר – הנחה שהתבססה על השם הזר ועל המגדר של הגיבור הראשי – לא התיישבה לחלוטין עם ההרגשה שלי בזמן הקריאה ואף התבררה כמוטעית – אומרת משהו. שאולי אפשר לזהות כתיבה נשית וכתיבה גברית. והרי זה רק הגיוני, זה מרגיש לפעמים ששני המגדרים בקצה הסקאלה חיים חיים אחרים לגמרי.][ראיתי]
את הסרט Bombshell, שמבוסס על אירועים שקרו ברשת החדשות האמריקאית פוקס, וההטרדות המיניות שיוחסו לכמה מהגברים הבכירים בארגון, בראשם רוג׳ר איילס וביל או׳ריילי. הסרט מצוין עם משחק מדהים של כל שלוש השחקניות הראשיות (ושרליז ת׳רון ספציפית, שלא מפסיקה להדהים אותי ביכולת הזיקית שלה להפוך להיות… ובכן, כל אישה שהיא רוצה להיות).
הרבה דברים נכתבו על #metoo, על הטרדות מיניות, על הפרשה הספציפית הזאת, וגם על הסרט עצמו. ומה כבר יש לי לחדש או להוסיף. אומר רק זאת: כשהסרט הסתיים, עם מוזיקה שהמשיכה להתנגן, עם כמה משפטים על המסך שמסכמים את הפרשה (מי פוטר, למי שולמו פיצויים, וכמה), עם כתוביות הקרדיט הנגללות, עלו לי דמעות של זעם בעיניים. לא רק כי הפיצויים לגברים החזקים והאלימים האלה היו גבוהים יותר מהפיצויים ששולמו לקורבנות שלהם, לא רק כי הדברים האלה קרו באמת, לא רק על חוסר הצדק, על החיים שנהרסו, על הקריירות שנעצרו.
יצאתי משם עם דמעות של זעם בעיניים כי אני יודעת שלמרות שהגברים הספציפים האלה פוטרו, למרות שכולם יודעים מה שמם, ומה הם עשו, למרות שהם כבר לא בעמדה בה הם יכולים להטריד ולנצל, למרות שהצדק יצא לאור – למרות כל זה, הדברים האלה עדיין קורים במקומות אחרים. כל הזמן. בחדרי חדשות אחרים ובחדרי ישיבות ובראיונות עבודה ומאחורי הדלפק בשעת הסגירה של הקופה בקולנוע. כן, אנחנו נלחמות ותובעות ועושות סרטים ומקימות ארגונים, אבל המחשבה – הידיעה! – שיש מישהי שזה קורה לה ברגעים אלה ממש, מישהי שנורא אוהבת את העבודה שלה ויש לה שאיפות ורוצה להתקדם ומתכוננת ועובדת קשה ואז נאמר לה במפורש או בעקיפין: "תמצאי דרך להוכיח לי שאת נאמנה״ – המחשבה הזאת מכווצת לי את הלב וממלאת אותי כעס.
הגבר שישב לידי בקולנוע נרדם. כן, אני יודעת, הוא גבר זר ואני לא מכירה את פרטי חייו או אפילו את פרטי היום ההוא, שבסופו הוא הגיע לאולם הקולנוע והתיישב לידי. יכול להיות שהוא עובד בשתי עבודות או שיש לו ילדים קטנים או שסתם היה לו שבוע קשה והוא היה עייף ונרדם. ברור לי שהוא לא מייצג שום דבר. אבל כשהתבוננתי על שורה 5 באולם הקולנוע בהאג, בערב חורף אחד בינואר, ראיתי אישה יושבת וזועמת, וגבר ישן. והדימוי הויזואלי הזה גרם לי לתהות מה הגברים באולם (והיו לא מעט) לוקחים מהסרט הזה. מה הם מבינים, האם הם בכלל יכולים להבין את הטפטוף האיטי הזה של מבטים שסוקרים אותך מלמעלה למטה, של הערות קטנות על החזה, של בדיחות משפילות, של ביטויים מקטינים. מה הם מבינים על הצורך לחייך כדי לא להביך אף אחד ולא להיות כבדה ולא לגרום לסצינה ולא להיות מתויגת כפמיניסטית או היסטרית. מה הם יודעים על הרעל הזה שמטפטף כל יום, כל יום, ומאכל אותך לאט לאט. עד שאת נכנעת ומוותרת על להילחם על עוד תפקיד, או נכנעת ועושה מה שצריך כדי לקבל את התפקיד.
ורק לעיתים ממש רחוקות, נשים מאוד מאוד אמיצות, עד טירוף אמיצות, מצליחות לעשות משהו אחר.
[בשולי הדברים]
התחלתי (או חזרתי – תלוי איך סופרים) לרוץ.

מוכרח להשיג את הספר של אגתה כריסטי מהספריה!
בעברית? כי החשש שלי מספרים כאלה הוא שהתרגום מיושן.
אני בתהליכי בדיקה אם שרד אצלם עותק באנגלית שנמצא במאגר