מה למדתי השבוע בהולנד – קורונה, פיתות ושייקספיר

שהקורונה הגיעה גם אלינו

עד לפני שבוע הולנד הייתה המעוז האחרון במערב אירופה שנותר נקי מהווירוס. ובכן, לא עוד. נהיינו עם ככל העמים אחרי שגבר שחזר מצפון איטליה נבדק ואובחן כחולה. אבל המקרה השני באמת שם אותנו על המפה, כשאישה שחזרה (מאותו מקום באיטליה!) לא ידעה שהיא נשאית, לא הייתה בבידוד, חזרה לעבודתה (במרכז רפואי), שלחה את שלושת ילדיה לבית הספר, והגדילה עשות ואף התנדבה באותו שבוע להיות אמא-בודקת-כינים!

רגע, הפסקה קצרה להסבר: כמה ימים לאחר חזרה מחופשה (כל חופשה) מונהגת בדיקת כינים כלל בית ספרית. כדי לסיים את הבדיקה מהר ולא להשבית את הכיתות ליום שלם, יש הורים שמתנדבים לעמוד ולבדוק את ראשי הילדים, במין סרט נע שכזה.

אוקיי, חזרה לאם העובדת הבודקת והמדביקה. היא נכנסה לבידוד, יחד עם בעלה והילדים (שגם הם נדבקו), הגן של אחד הילדים סגר את שעריו לשבועיים, ונכון לרגע כתיבת שורות אלה, נכנסנו לעשירייה הפותחת של המדינות האירופאיות עם הכי הרבה מקרים של חולי קורונה.

Well, that escalated quickly

קשה לי להעריך את רמת ההיסטריה פה (כי בכל זאת, הולנדים), אבל הנה כמה אנקדוטות:

  • מוקדם יותר השבוע ישבתי לקפה ומזווית האוזן שמעתי את השיחה בשולחן לידי, בה הוזכרה המילה ״איטליה״. אחרי איזה זמן קמה הנערה, לקחה כסף מהאימא, וחזרה כעבור כמה דקות עם ארבעה בקבוקי אלכוג׳ל.
  • בסוף השבוע השתתפתי במסיבת יום הולדת בה אחת המוזמנות חזרה לא מזמן מצפון(!) איטליה(!!) ולא נבדקה או הייתה בבידוד. היא שאלה את כלת השמחה האם לבוא וקיבלה את התשובה ״כן, בטח. אין לך סימפטומים ומקסימום נחלה ונבריא״. מיותר לציין שכולן לחצו ידיים והתחבקו כרגיל.
  • עם החזרה ללימודים קיבלנו מייל ממנהל בית הספר שמסביר על הנהלים החדשים בעקבות התפשטות הווירוס, ובראשם ביטול לחיצת ידיים (של התלמידים עם המורים) עד להודעה חדשה. לכל מי שמכיר את המנהגים ההולנדים יודע שהחלטה כזאת היא על גבול השערורייתית.

בקיצור, אי אפשר לנבא איך ההולנדים יקחו את כל העניין. רק דבר אחד משותף לכולנו– השאלה הקיומית במרכז כל שיחה: ״מה תעשי בבידוד?״. גם בהולנד התשובה היא אותה תשובה: נטפליקס.

שיש עם מה לנגב חומוס! (בים הצפוני)

אנחנו אוכלים מאכלים מגוונים בביתנו, מן המטבח הסיני והתאילנדי, האיטלקי וההודי, היפני, האינדונזי ואפילו השבדי (נקניקיות מאיקאה). אבל אחד החביבים עלינו הוא המטבח הים-תיכוני בואכה ישראלי. ר׳ מכין שקשוקה וחמין, חומוס וטחינה, סלט פטוש או סלט ירקות קצוץ דק, וגם: סביח. אלא שאחד התסכולים הגדולים עבורנו הוא מצב הפיתות בהולנד. במילה אחת: טוב. בשתי מילים: לא טוב.

והנה, בביקור האחרון של ההורים הם הביאו לנו (כלומר ל- ר׳) הפתעה: מחבת לאפיית פיתות! מדובר במכשיר שתחתיתו דומה לסיר ג׳חנון ובמכסה שלו יש סלילי חימום חשמליים. זה נשמע מפחיד (ונראה מפחיד), אבל התהליך הוא די פשוט (תמונות בהמשך):

  1. הכינו בצק לפיתה וצרו ממנו כדורים קטנים
  2. הניחו להם (רק לכמה דקות, לא בקטע פאסיב-אגרסיב)
  3. חממו את המכשיר המפחיד
  4. רדדו כל כדור לעיגול
  5. שימו את העיגול על המכסה החם, מבחוץ
  6. המתינו עד שתראו בועות קטנות מתהוות על הבצק
  7. הכניסו (בזהירות!) את הבצק לתוך המכשיר עצמו (לחלק של הג׳חנון)
  8. נסו להתאפק ולא לפתוח את המכסה כל כמה שניות
  9. אחרי דקה בערך הוציאו את הפיתה שתפחה
  10. חתכו לרבעים, מרחו חומוס, הוסיפו חתיכות מלפפון חמוץ והזמינו את כל הכיתה ליומולדת 9 בסלון.
מנוחה ורידוד
בזהירות!
חמודות כאלה

מה קראתי מה שמעתי מה ראיתי

מה קראתי

The Tempest / William Shakespeare

כן, שייקספיר. אבל יש לי סיבה טובה למה פתאום החלטתי לקרוא מחזה בן 400 שנה. הסיבה היא הספר השני שקראתי, להלן–

Hag-Seed / Margaret Atwood

הספר, שתורגם לעברית השנה תחת השם זרע רע, מבוסס על המחזה האחרון של שייקספיר, ״הסערה״ (The Tempest). לא מדובר (רק) בפרשנות מודרנית אלא בעלילה שמשחזרת, משכפלת, לועסת ומציגה מחדש את המחזה המקורי (מציגה מילולית, שכן קו העלילה המרכזי הוא הפקת תיאטרון של ״הסערה״). מכיוון שמעולם לא קראתי את המחזה, בטח לא בשפת המקור, החלטתי לעצור את הקריאה ב Hag-Seed וללכת להשלים פערים. אפשר להבין ולעקוב אחרי מה שקורה גם בלי להכיר את המחזה המקורי, אבל התמצאות בטקסט של שייקספיר מגלה, כצפוי, רובד נוסף בטקסט של אטווד. אותי אישית כל הרבדים האלה– הניתוח של שייקספיר בספר עצמו (כחלק מהפקת התיאטרון) והפירוק של הטקסט המקורי תוך בניית העלילה, ההתעסקות במשמעות ובסמליות ודמויות– כל אלה החזירו אותי אחורה, לתואר הראשון (בספרות) וזה שימח אותי יותר מהכל.

ולמי שחושב ששייקספיר לא רלוונטי, תנו לי לחלוק איתכן איך אמרו "burn!" במאה ה- 17.

Partners in Crime / Agatha Christie

זה כבר הספר השני של כריסטי שאני קוראת השנה (על הראשון כתבתי פה) וזה רק בגלל שהתאהבתי בדמותה של טאפנס, החצי הנשי בזוג הגיבורים של הסדרה. הספר הזה היה פחות טוב מקודמו לטעמי, כי הוא בנוי יותר כאסופת סיפורים/תעלומות קצרות, ופחות כעלילת מתח מרכזית אחת. לטאפנס יש עדיין את הביטחון של גבר לבן בינוני, אז בכל זאת נהניתי מאוד.


מה שמעתי

מתישהו בשנה שעברה קראתי את הממואר של קת׳רין סוויצר (שגם כיכבה בגיליון ספורט של הפמיניסט.ית). סוויצר, שהייתה האישה הראשונה שהשתתפה רשמית במרתון בוסטון, ופועלת כבר עשרות שנים לקידום נשים בספורט בכלל ובריצה בפרט, היא אישה מאוד משכנעת. האהבה שלה לריצה, השכנוע העמוק שלה שאין פעילות גופנית טובה מזו, תיאורי תחושת ההתעלות שהיא מרגישה בזמן שהיא רצה– כל אלה היו כל כך מדבקים שבשלב מסוים לא יכולתי יותר וצעקתי על הספר: טוב, בסדר, אני אתחיל לרוץ!

וכך היה. אני נוהגת להקשיב לפודקאסטים ברגיל, אבל כשיצאתי לריצה הראשונה לא הייתי בטוחה שניתוח פוליטי על ההתרחשויות האחרונות בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בארה״ב יכניס אותי למצב רוח ריצתי. נזכרתי בפלייליסט המצוין ״שרמוטות מרימות״, מבית היוצר של מצעד השרמוטות, שמתי אותו בשאפל ויצאתי לדרך. ואז הגיע שיר שהבעיר לי אש מתחת לרגליים, וכשהוא נגמר הייתי חסרת נשימה וחצי דומעת ומיד הקשבתי לו שוב. ושוב.

וזה, ילדות וילדים, הסיפור על איך התאהבתי בטיילור סוויפט.

זה השיר. אני מביאה פה דווקא את הסרטון עם הגירסה המילולית, ולא את הקליפ החדש שיצא השבוע בסערה רבה. המילים הן מה שתפס אותי מלכתחילה, אז תקשיבו להן:

בשולי הדברים

אחרי כמעט שבועיים של מזג אוויר סוער (בעיקר רוחות עזות), כבר כמעט התרגלתי לראות מחזות כאלה, של טרמפולינה מעכלת שיח, למשל.


נתראה בשבוע הבא!

2 תגובות על “מה למדתי השבוע בהולנד – קורונה, פיתות ושייקספיר

  1. מאוד אהבתי את הרעיון של בדיקת כינים בחזרה מחופשה ועוד יותר של ההורים המתנדבים.
    כיף לפעמים להיות בחברה מאופקת. ויופי של רעיון למתנה להביא איתי לחול בפעם הבאה. תודה

    1. מעניין אם זה יכול לתפוס בארץ, הבדיקת כינים. מתגובות שקיבלתי בטוויטר נראה שלא.

אשמח לשמוע מה חשבת! מוזמנ.ת להגיב:

Close