מה למדתי השבוע בהולנד – לא לאגור, שלטי אזהרה ומקומות מסתור

ששום דבר כבר לא רלוונטי (אבל יהיה בעתיד)

דברים משתנים כל הזמן. רציתי בכלל לספר לכם מה עשיתי לפני שלושה שבועות, אבל כל הדברים שעשיתי נראים דמיוניים עכשיו, כאילו לקוחים מעולם אחר. למשל, זה שהשתתפתי במסיבת יומולדת רבת-משתתפות, הלכנו למסעדה ואז למוזיאון. אבל כבר שבועיים שכל המסעדות ובתי הקפה בהולנד סגורים, ורוב המוזיאונים נסגרו עוד בשבוע שלפני כן. או למשל, רציתי לספר על פרויקט רקמה נהדר שמתארח בספרייה המרכזית פה בהאג, אבל הספריות כולן נסגרו, וממילא פרויקט שכולל הרבה אנשים שיושבים קרוב ועובדים יחד עם הידיים לא יכול להתקיים כרגע.

מה כן מתקיים כרגע? איזושהי ציפייה באוויר– לגזירה הבאה, להתפרצות אקספוננציונלית, לשיטוח העקומה. משהו. אני מרגישה שאנחנו חיים במין שילוב מוזר כזה של המתנה וקיפאון, יחד עם שינויים קיצוניים כל יום.

אבל מכיוון שאני אופטימית, אני מאמינה שהמוזיאונים עוד יפתחו, וגם המסעדות ובתי הקפה, ושאפשר יהיה לסיים את פרויקט הרקמה, ושנלך שוב לספרייה. אז עד שהיום הזה יגיע, תייגו את ההמלצות האלה בצד, לשימוש מאוחר יותר. הנה:

[1] מוזיאון

ממש מחוץ להאג נמצא מוזיאון פורלינדן (Voorlinden), מוזיאון לאמנות מודרנית שהוקם בשנת 2016 על ידי איש עסקים אספן אמנות. אני מאוד מאוד אוהבת אמנות מודרנית (הנה מה שכתבתי על הביקור שלי ב Stedelijk Museum) ומוזיאוני אמנות בכללי, אבל המוזיאון הזה תפס אותי בהפתעה. השילוב של התצוגה הקבועה עם התצוגות המתחלפות מרגיש כמו מעבר בין תחושות מאוד ראשוניות, כמעט ילדותיות, לבין יצירות שמביטים בהן בכובד ראש ומהרהרים עמוקות. קשה להסביר, אז הנה כמה דוגמאות בתמונות (שלא עושות חצי חסד עם האמנות עצמה, כמובן):

Ron Mueck, Couple Under Umbrella
(הפרטים והדיוק, עד לרמת הציפורניים ברגליים או השערות בבית השחי, לא ייאמנו)
Momentum

הרבה מחשבה ותכנון הוקדשו לארכיטקטורה של המבנה, והטבע שסובב אותו ואפילו אור השמש, מהווים חלק בלתי נפרד ממנו. המוזיאון אינו בהכרח מיועד לילדים, אבל ראינו הרבה מהם שם, וברור לי לחלוטין למה. המוצגים, גם בתצוגה הקבועה וגם בעכשווית, מעוררי השתאות והשראה. הם בעלי צורה, גודל, צבע, או שימוש במרחב שמזמין שיחה וחשיבה אידאלית לילדים. 

הביקור במוזיאון, כולל סיור אישי (אנקדוטה מתוך הסיור תגיע בסוף הפוסט), היה במסגרת יום הולדת של חברה שחגגה 40. לרגל התאריך העגול היא החליטה להזמין 15 נשים מנקודות שונות בחיים שלה: חברות מהילדות, שכנות, אמהות מבית הספר, חברות מהאוניברסיטה. מכיוון שכך, מה שעשינו בחצי שעה הראשונה של המפגש הוא לעבור, ללחוץ ידיים אחת לשנייה (אז עוד היה מותר!) ולשאול: ״אז מאיפה את מכירה את פ׳?״. מכיוון ש- פ׳ המדוברת היא אישה חמודה ביותר יצא שכל המוזמנות הצליחו לקשור שיחה בקלות, בלי צורך להיצמד לקליקה המוכרת איתה הן באו. לי, כמובן, לא הייתה קליקה בכלל, כי חוץ מאת פ׳ לא הכרתי שם אף אחת.

אבל למה אני מספרת לכן.ם את זה בעצם? גם כי היה נחמד להכיר חברות חדשות, וגם כי הארגון של היומולדת היה נהדר: נפגשנו כולנו במסעדה לקפה ושיחות אז-מאיפה-את-מכירה וכו׳, אחר כך יצאנו לטיול רגלי קצר בשטח שמסביב למסעדה, כי בכל זאת, כולן מלבדי היו הולנדיות, וזה מה שהולנדיות (והולנדים) אוהבות לעשות: ללכת ברגל בטבע ולדבר. חזרנו למסעדה, שם הוקצה לנו חדר פרטי, ואחרי ארוחת צהריים, נאומים וחלוקת מתנות, שמנו את פעמינו למוזיאון (שנמצא באותו מתחם). היה כל כך נהדר שמיד רשמתי לעצמי לחגוג את האירוע הבא שלי בדיוק כך, או לפחות לקחת בהזדמנות הראשונה את ד׳ לביקור במוזיאון. ואז התפרצה מגיפה עולמית ואתן כבר יודעות מה קרה אחר כך.

[2] מאה אלף עצים

כשאמא שלי הייתה פה היא לקחה את ד׳ לספרייה המרכזית של האג. שם, להפתעתה, היא גילתה שקומה שלמה הוסבה למה שנראה כמו בית מלאכה/סדנת יזע לטקסטיל. למעשה, מדובר בפרויקט שנקרא honderd duizend bomen (=מאה אלף עצים) שמטרתו לגייס כסף לרכישה ושתילה של (הפתעה!) מאה אלף עצים ברחבי העולם דרך הארגון Trees Sisters. הפרויקט הוא למעשה תערוכה/סדנה נודדת של בד באורך 100 מטר מרובע, עליו רוקמים המבקרים והמבקרות סצינות מחיי יערות וחורשות. הסדנה עוברת בכל עונה למקום אחר, והרקמה גם היא משתנה לפי עונת השנה. סצינות מחיי היער בחורף נרקמו כשהתערוכה התארחה בהאג, ולאחר מכן היא הייתה אמורה להעביר את האביב באמסטרדם ואת הקיץ בליידן (מיקום הסתיו טרם נקבע). אבל כידוע, הפרויקט הוקפא עוד לפני סוף החורף, ומי יודעת מתי יוכלו לחדש אותו שוב עם כל הדרישה הזאת ל social distancing. בינתיים נרקום בבית, הרי גם אחרי המגיפה נצטרך עצים.

מה ד׳ לומדת

ד׳, בהיותה הבת שלי, חוזרת מבית הספר מלאת חוויות ורישומים, ומיד לא מספרת שום דבר. כלום. חקירה או אפילו תשאול ידידותי לא מובילים לשום מקום, ומכיוון שאין להם שיעורי בית שהם לוקחים הביתה, או אפילו ספרים ומחברות שאנחנו מביאים מהבית לכיתה, לא היה לי שמץ של מושג מה הילדה לומדת בכיתה א׳. כל הסימנים הצביעו על כך שהיא אכן לומדת, אז הנחתי לזה.

ואז סגרו את בתי הספר. (לא לגמרי. כל הילדים נשארו בבית, אבל בית הספר נשאר פתוח ופעיל במתכונת מצומצמת, בשביל ילדים של הורים שעובדים במקצועות נדרשים.) זה לקח יומיים, אבל הנהלת בית הספר התעשתה ושלחה מסר לכל ההורים לבוא ולקחת ערכות לימוד לכל ילד. כדי לשמור על העיקרון הקדוש של מרחק והפרדה, כל כיתה קיבלה חלון זמן לאיסוף הערכה, והחלוקה נעשתה מחוץ למבנה בית הספר, כדי למנוע התכנסות של אנשים במרחב סגור. וככה זה נראה:

וכך, חצי שנה אחרי תחילת הלימודים, גיליתי סוף סוף מה ד׳ לומדת.

מה קיבלנו בערכה? משמאל למעלה, בכיוון השעון: חוברות חשבון, צבעים, אוגדן ציור (באדום), מכתב להורים עם הסברים ולו״ז שבועי, מעטפה עם דפי משחק וצביעה, חוברת תרגול קריאה (בירוק), 3 מחברות לתרגול כתיבה.

לזכות בית הספר ייאמר שהם מתקשרים איתנו כל יום (תיבת המייל שלי מוצפת) וחוזרים ומדגישים שהם אינם מצפים מאיתנו להוות תחליף למורים, שהם מודעים למצב, ושמטרת הערכות היא לא להפעיל לחץ נוסף על ההורים, אלא לעזור בארגון הזמן, ולאפשר למידה אם רוצים ויכולים.

שלטים, הסברים, הוראות, וסימונים

כמו פטריות אחרי הגשם, גם שלטי-קורונה צצו בכל מקום.

שלט בלובי של הבניין שלנו
לעומת זאת, יש מי שעדיין מאמין שמהרינג תבוא הישועה.

מה קראתי מה שמעתי מה ראיתי

מה קראתי

What Happened / Hillary Rodham Clinton

עם הבחירות המתקרבות השנה (בארה״ב, בארץ אני כבר לא סופרת) החלטתי שזה זמן טוב לקרוא את הספר של הילארי קלינטון על הבחירות של 2016, לקבל קצת פרופורציות וללמוד על טעויות העבר. הספר כתוב היטב ומלא בפרטים, והתחושה העיקרית שהייתה לי בזמן הקריאה בו (מעבר לתסכול בידיעה שלארה״ב הייתה יכולה להיות נשיאה *כזאת* ובמקומה יש לנו תולעת כתומה), היא תחושת חמלה. נכון, זו הילארי קלינטון, אחת הנשים החזקות בעולם ואין מה לרחם עליה. אבל מקור תחושת החמלה היא לא ברחמים על מצבה, אלא בעיקר על מי שהיא – אישה חכמה, חרוצה, שמוצאת את הכוח בפרטים הקטנים ובמידע ובעבודה סיזיפית ורצינית של מחקר ותכנון מדיניות – בעולם שלא מעוניין בכל אלה. 

How to Fail / Elizabeth Day

את הספר הזה קראתי במסגרת מועדון הקריאה המקצועי שלי, וציפיתי לספר חצי עזרה-עצמית, חצי מדריך עסקי, עם דגש על איך הופכים כישלון מקצועי להצלחה. למעשה, מדובר בסוג של ממואר והפרקים בו (איך להיכשל במערכות יחסים, איך להיכשל בעבודה, איך להיכשל בחברויות וכו׳) הם בעיקר סיפורים על דברים שקרו למחברת, עם מעט מאוד השלכה מהמקרה הפרטי למקרה הכללי. כממואר מדובר בספר נחמד. כספר הדרכה/עצות – פחות.

Olive Kitteridge / Elizabeth Strout

הספר הזה יצא לאור לפני יותר מעשור, אבל שמעתי עליו רק בעקבות הפרסום לספר ההמשך שלו, שיצא השנה. לקח לי זמן להיכנס לספר, כי הפרקים הם המשכים אחד של השני (מבחינת זמן ומקום), אבל גם יכולים לעמוד בנפרד, כסיפורים קצרים (והם אכן פורסמו במקור בנפרד, במקומות שונים ובהפרש של שנים אחד מהשני, כך גיליתי באיחור). למרות הכותרת, אוליב קיטרידג׳ אינה הדמות הראשית בכל הפרקים, ולפעמים מופיעה רק במשפט, מה שהיה מבלבל עוד יותר. אבל אליזבת׳ סטראוט היא סופרת מצוינת, שטווה ביד עדינה ורגישה את החיים הפנימיים של הדמויות שלה. הצצה כזאת, המאפשרת הבנה של האופי האנושי וחמלה כלפיו, היא אחד הדברים האהובים עליי בספרות, לכן כשהצלחתי להשתחרר מהצורך לחפש נרטיב אחד, רציף ומהודק – התחלתי להעריך את הספר הזה על מה שהוא, ולא על מה שהוא לא.

The Song of Achilles / Madeline Miller

אה, מדלן מילר, חזרתי אלייך שנית. אחרי בשנה שעברה קראתי את Circe וכמעט בכיתי מרוב אושר על המפגש המחודש שלי עם המיתולוגיה היוונית, הייתי חייבת לקרוא ספרים אחרים שלה. אכילס אמנם מופיע בכותרת אבל הסיפור מסופר מנקודת מבטו של פטרוקלוס, חברו שהופך להיות מאהבו. ומעבר לכל מה מה שקורה מסביב – הווי של חצר מלוכה, תככים פוליטיים, מלחמת טרויה – סיפור האהבה בין פטרוקלוס לאכילס הוא מהיפים שקראתי.


מה ראיתי

את מסיבת העיתונאים בה הודיעו שר החינוך ושר הבריאות על ההגבלות הראשונות וסגירת בתי הספר. או, כפי שהיא תיזכר אצלי תמיד: האירוע בו למדתי שהפועל אוגר בהולנדית (=hamsteren) קשור לבעל החיים בשם זה, בדיוק כמו בעברית. כמו כן, כך אומרים (לא) לאגור בשפת הסימנים:

בשולי הדברים [1]

האביב בפתח והכל פורח בצבעים נהדרים, כולל גללי הכלבים. רגע, מה?

בשולי הדברים [2]

זוכרות את הביקור במוזיאון מתחילת הפוסט? אז במסגרת היומולדת קיבלנו סיור פרטי משלנו, עם הסברים (בהולנדית, אז קלטתי ככה רק 70%-80% מהם). התחלנו אותו בספרייה היפה של המוזיאון, המכילה ברובה ספרי אמנות כמובן. המדריכה עמדה והסבירה וסיפרה על ההיסטוריה של המקום, על הספרים ועל זה שצריך לתאם מראש הגעה לספרייה, ואז לקחה אותנו במעלה גרם מדרגות מפותל והסבירה שיש פה מעבר לחלק אחר במוזיאון, מעבר שפתוח עכשיו אבל אפשר גם לסגור אותו עם דלת שהיא בעצם חלק מארון ספרים. אמממ – מה? הסכלתי לכיוון שהיא הצביעה כדי לוודא שהבנתי נכון את ההולנדית ושהיא אכן סיפרה לנו עכשיו על מעבר *סודי* שמוסווה על ידי *ארון*. הצצתי ימינה ושמאלה לראות אם מישהי תספר איזו בדיחה על אנה פרנק, אבל כלום. ברצינות, חברות? זו הרמה להנחתה.

עם ישראליות זה לא היה קורה. 


ובנימה אופטימית זו, נתראה בשבוע הבא!

7 תגובות על “מה למדתי השבוע בהולנד – לא לאגור, שלטי אזהרה ומקומות מסתור

    1. אני לא בטוחה לגבי יצירות אחרות שלו, אבל זו הספציפית היא בתערוכת קבע, כן.

      1. איך לא ידעתי על זה 🙂 בדיוק דיברתי עם אחותי על עבודות שלו לא מזמן. טוב, נרשם!

אשמח לשמוע מה חשבת! מוזמנ.ת להגיב:

Close