מה למדתי השבוע בהולנד – הגוף הגשמי וקיץ בסתיו

Agaath

השבוע הלכה לעולמה אמא של ר׳. היא הייתה בת 85 במותה וחולה מאוד.

זו הייתה הלוויה השנייה שיצא לי לראות מאז שהגעתי להולנד. הראשונה הייתה – בסמיכות זמנים מכאיבה – לפני עשרה חודשים, כשאביו של ר׳ נפטר. שני האירועים היו דומים אחד לשני בכך שהיו הפוכים לגמרי ממה שאני מכירה כמעט בכל אספקט שאני יכולה לחשוב עליו. אבל ההבדל הכי גדול שהרגשתי היה היחס לגוף המת. בין אם הבחירה היא בארון סגור או פתוח, או בלי ארון בכלל, המת נוכח. הוא נוכח לא במובן הרוחני אלא ממש פיזית, נמצא בחדר. אפשר לגשת ולהסתכל ולהיפרד, וגם במקרה של ארון סגור – הטקס (אם בוחרים בכזה) נעשה באותו חדר, והמספידים מסתכלים אל המת ומדברים עליו או עליה כאילו הם שם. הייתה איזו חוסר רתיעה (שכן קיימת, לתחושתי, בתרבות בה אני גדלתי) מהגוף הגשמי, איזושהי התייחסות עניינית אליו, שכוללת מהלך מרתק מאוד בסתירה הפנימית שלו: הצגת הגוף ככלי שעדיין (ואולי תמיד) יכיל את האדם שהיה שם, ואז סילוק מוחלט של אותו הגוף ממש (בשני האירועים מדובר היה בשריפה).

אולי זו תרבות לא-יהודית, אולי זו התרבות ההולנדית ואולי זו בכלל המשפחה הספציפית הזאת ואי אפשר להסיק מסקנות. בכל מקרה, חשבתי לשתף.

ובמעבר חד, הנה עוד דברים שקרו השבוע:

מסיבת פיג׳מות

ד׳ נשארה לישון אצל חברה (אותה אחת מהחרוזים!) בפעם הראשונה בחייה. זה היה לא צפוי ולמרות היותה נחושה בדעתה שזה מה שהיא רוצה השארנו את הטלפון על צלצול ואני אישית התעוררתי כל שעה לבדוק אם קיבלנו הודעה שנבוא לקחת אותה. ההודעה לא הגיע, הלילה עבר בשלום וכמו שהעירו לי כמה אנשים אחר כך, זה אכן היה ניצול יעיל של הזמן. נשתפר בפעם הבאה.

חופשת סתיו

״מה, עוד חופשה?״ שאלו אותי גם ס׳ וגם ק׳ בשתי שיחות שונות. כן, עניתי לשתיהן והסברתי שבהיעדר מספיק חגים נאלץ משרד החינוך ההולנדי להמציא חופשות באופן שרירותי. וכך נולדו להן חופשת הסתיו, חופשת אמצע השנה וחופשת מאי. ככה זה כשאתם לא עם נרדף ואין הזדמנות לחגוג כל כמה שבועות את העובדה שניסו להרוג אתכם ולא הצליחו.

שמש

ביום שבת היו 25 מעלות. 25. באוקטובר. (נא לזכור שאנחנו בהולנד לפני שאתם מנפנפים מולי ב – 31 מעלות שיש אצלכם). מצווה גדולה היא לחגוג את השמש, כמו שאנחנו זוכרים (ואם לא זוכרים, מוזמנים לקרוא) ועוד באוקטובר, ועוד בסופ״ש. גם אנחנו שמנו פעמינו אל הדיונות, אחת האטרקציות הגדולות של האג (עוד לא הבנתי למה) ובאופן לא מפתיע, כולם היו שם.

בכל זאת, מצווה היא מצווה.

---

בשולי הדברים:

מה קראתי מה שמעתי

ציטוט השבוע:  "?I just really want to work here. what am I supposed to do" – מתוך הפודקאסט הזה, דקה 20 והלאה.

השבוע לא קראתי ספרים וזה עצוב מאוד. לעומת זאת כן שמעתי פודקאסטים, וזה היה עוד יותר עצוב. אמרתי עצוב? התכוונתי מכעיס. מרתיח. טיילתי עם מקס בבוקר והאזנתי והתרגזתי. טיילתי עם מקס אחר הצהריים והאזנתי התרגזתי. טיילתי עם מקס בערב ולא האזנתי. אתם יודעים למה? כי לא הרגשתי בטוחה בחושך להיות מנותקת מהסביבה ולא לשמוע אם מישהו מתגנב מאחוריי. והתרגזתי.

את המשפט שציטטתי למעלה שמעתי עם פה מעוות מזעם ועיניים חצי דומעות. לכאורה מדובר במשפט בנאלי, אין בו אפילו שמץ מהתיאורים המזעזעים של הטרדות מיניות. אבל מגולמת בתוכו אמת פשוטה: אנחנו בסך הכל רוצות לעבוד. ולחיות. ולהסתובב ברחוב כמו אנשים רגילים. בלי להילחם ולהתגונן ולהתחמק ובלי שיאגפו אותנו וילחצו עלינו ויאיימו ויעצרו ויכפישו ויפחידו ויצחקו וישפטו. זה ממש לא הרבה לבקש, אבל זה הרבה מאוד. הנה הפרק מאותו פודקאסט (מומלץ!) שהוקדש לנושא.

עוד דבר אחרון

me too, דאמיט. #metoo

נתראה בשבוע הבא!