מה למדתי השבוע בהולנד – חרוזים ודרקונים.

חרוז ששוחרר לא יוחזר

אז השבוע, בגיל המופלג של 4 ו – ¾ (כמו שהיא אוהבת להכריז), ד׳ החליטה לבדוק האם חרוזים יכולים להיכנס לאף שלה. התשובה היא כן, אבל השאלה החשובה יותר, כך היא למדה, היא האם הם יכולים לצאת. במקרה זה התשובה הייתה כן ולא (מנחיר ימין ושמאל, בהתאמה).

היא נשפה ונשפה משל הייתה הזאב מול בית החזרזיר האחרון, אבל החרוז לא זז. מיד ארזתי אותה, את החברה שהייתה אצלנו באותו זמן (וגם יעצה לה, לפי מקורות זרים, לדחוף את החרוזים לאף מלכתחילה) ואת שני הדברים הכי חשובים שצריך לזכור כשהולכים לבית חולים: תעודה מזהה ובטרייה נוספת.

בדרך לשם ד׳ הסבירה לחברה (שגם היא ד׳, לכן נמשיך לכנות אותה כאן החברה) שאין מה לדאוג, שאנחנו הולכים לבית החולים ״שלה״ (הייתה שם פעם אחת בבדיקה ולכן חשה בבית), ושהיא תשכב על המיטה וזה לא יכאב. אני מצדי ניצלתי את ההזדמנות לתרגל קצת סטריאוטיפים מגדריים ובכל פעם שהזכרתי צוות רפואי אמרתי: ״הרופאה תבדוק אותך״ ״הרופאה תבוא״ ״הרופאה תסתכל״ וכו׳ (בהולנדית זה קל יותר, פשוט אומרים dokter). זה לא שבאמת ידעתי מאיזה מגדר יהיה הצוות הרפואי, אבל חשבתי שנתאים את הפנייה למי שלא יגיע. עד אז, אין סיבה שברירת המחדל תהיה רופא.

נכנסנו מהכניסה הראשית של בית החולים, הלכתי בעקבות השלט של רפואה דחופה והגעתי לחדר המתנה קטן שבקצהו דלפק קבלה. שאלתי בחשש אם פה זה מיון, כי נראה לי לא הגיוני: הכל היה ריק, שקט, רגוע. מסתבר שכן, פה זה מיון ואחרי המתנה של כמה דקות הגיעו שתי נשים חמודות והובילו אותנו לחדר חמוד עם משחקים חמודים.

שלושה נסיונות, שני זוגות מלקחיים ושלוש נשות (כן!) צוות אחר כך יצאנו ובידינו השלל. כל העניין לקח, מרגע שחנינו ועד שנכנסנו שוב לאוטו, 45 דקות (מתוכן הוקדשו לפחות 10 דקות לנסיונות לרכוש חטיף מהמכונה האוטומטית במסדרון. הנסיונות לא צלחו אבל זו הייתה הפעם הראשונה שזה הרגיש כמו בית חולים אמיתי).

לא נולדו ביום אחד

המורות של ד׳ חגגו השבוע יומולדת בגן. איזה צירוף מקרים מעניין – יחשבו ודאי כל האנשים שאין להם ילדים – ששתי המורות נולדו ביום אחד. ובכן, אני יכולה להמר שלא רק שהן לא נולדו באותו יום, קרוב לוודאי שגם לא באותו חודש. הן פשוט בחרו תאריך שרירותי לחגיגה וביקשו מראש מכל הילדים להגיע מחופשים לדמות מהאגדות. מכיוון שבבית ספר אנתרופוסופי עסקינן, דמויות מסרטים של דיסני לא נחשבות (אלא אם כן מדובר בסרט שמבוסס על אגדה קלאסית). בזמן ש – ר׳ ניסה לחשוב איזה אגדות נוראיות ד׳ מכירה (הן כולן נוראיות ומפחידות הרי), אני התרכזתי בתכנון טקטיקות הימנעות מלהלביש את הילדה בתור דמות נשית עלובה שזקוקה להצלה (=נסיכה). בסוף ר׳ הצליח להיזכר בשתי אגדות: כיפה אדומה ועוד משהו עם שבע עיזים. אף אחת מהן לא הלהיבה את ד׳, עד שהיא גילתה בארגז התחפושות את תחפושת הדרקון ששלחה לה ס׳, שהתחברה לסיפור של מיכאל והדרקון שחגגו לפני שבועיים בבית הספר וכולנו נשמנו לרווחה.

החגיגה עצמה הייתה מאוד נחמדה: שתי המורות הגיעו מחופשות לכיפה אדומה, הילדים נתנו להן פרחים וציורים ושאר תשורות שהביאו מהבית (אנחנו הבאנו עוגיות ש – ד׳ אפתה עם ר׳), וההורים, שהשתהו בכיתה קצת יותר בבוקר כדי לחגוג יחד נתנו ״להן״ מתנה (למעשה זו מתנה שנשארת בכיתה) ושרנו שירי יום הולדת בהולנדית (כולם), אנגלית (כולם), הונגרית (האמא ההונגרייה), עברית (כן, נאלצתי לשיר לבד), יוונית (האמהות מקפריסין ומיוון) ואיטלקית (לא ברור מי).

 מול המסך הזה

אני נורא אוהבת ללכת לקולנוע. זה מוזר, כי בבית אני כמעט ולא צופה בסרטים, כל דבר שהוא מעל חצי שעה של קומדיה מטופשת גורם לי לאבד את הסבלנות. אבל בקולנוע – הו, שם זה כבר סיפור אחר. זה לא תמיד היה ככה, אני לא זוכרת הליכות תכופות לקולנוע בתור ילדה וגם לא בתור נערה. אבל הכל השתנה כשעברתי לירושלים. השנה הייתה 1999, אני התחלתי את התואר הראשון באוניברסיטה העברית, גרתי בירושלים ולא הכרתי אף אחד. אז עשיתי מנוי לסינמטק. וכמה פעמים בשבוע הייתי נוסעת בשני אוטובוסים, יורדת בתחנה של גן הפעמון, חוצה את הכביש, נעמדת כמה רגעים על הגשר, לשאוף קצת את העיר שהתאהבתי בה ואז יורדת במדרגות לסינמטק. שנה שלמה הלכתי לעשרות סרטים לבד, ועד היום, מכל החוויות והאנשים והדברים שלמדתי בירושלים ומי שהייתי שם ומי שנהייתי שם, עד היום הירידה הזו במדרגות נשארה החוויה הראשונית ביותר שלי מהעיר הזאת (וככה גם נפרדתי ממנה).

השבוע (כן, יש פה חיבור למשהו שקרה השבוע, קצת סבלנות!) שמעתי את הפודקאסט הזה עם רובין מורגן הנהדרת שראיינה את אן הורנדיי (Ann Horanday), מבקרת הסרטים של הוושינגטון פוסט. הן דיברו על הספר שלה שיצא עכשיו, Talking Pictures: How to Watch Movies ונאמר עליו הסופרלטיב הבא: ״אחרי שתקראו אותו תרצו לשוב ולצפות מחדש בכל הסרטים שכבר צפיתם, ולהסתכל עליהם בעיניים אחרות״. נו, אז עכשיו אני חייבת לקרוא את הספר הזה! ובכן ~אנחה~ נוסיף גם אותו לרשימה.

---

בשולי הדברים:

מה קראתי מה שמעתי

• את אחד משני הספרים שהיו בראש הערימה בשבוע שעבר (גן נעמי. אמרה לי מ׳ בטוויטר שהוא מעעע, וצדקה).
• את מאמר הדעה הזה של לינה דנהאם על הארווי ויינשטיין, הטרדותיו המיניות ושתיקת הגברים סביבו.

ואם אתם הולכים לקולנוע השבוע, ספרו לי איך היה.

נתראה בשבוע הבא!