מה למדתי השבוע בהולנד – האלווין והתמדה

שצריך לצלצל (לא חייבים פעמיים)

פתאום התחילו לחגוג האלווין בהולנד. טוב, אני מניחה שזה לא לגמרי פתאום, אבל כל שנה יש עליית מדרגה בכמות הקישוטים, הממתקים והתחפושות שאפשר לראות בחנויות, בכמות הבתים המקושטים והילדים המחופשים. בשנים הקודמות חגגנו עם הגן של ד׳ את יום מרטין הקדוש, שדומה בצורה חשודה להאלווין (מינוס התחפושות, פלוס הממתקים) והסתפקנו בזה. אלא שהשנה נחת על סף ביתנו הפתק הזה:

הפתק, בקצרה, מזמין אותנו להשתתף בחגיגות השכונתיות. לילדים והורים – להצטרף לתהלוכה. נטולי ילדים קטנים / שונאי ממתקים / אנשים שלא רוצים לצאת מהבית אבל כן רוצים להשתתף, התבקשו לתלות את הפתק הזה בחזית ביתם כדי שבאי התהלוכה ידעו שמדובר במקום עם פוטנציאל ממתקי ושמותר לצלצל בפעמון. אנחנו כמובן בחרנו באפשרות הראשונה, כי למה לקנות ממתקים ולחלק לאחרים כשאפשר ללכת לקבל מלא ממתקים בחינם?

התייצבנו במקום ובשעה היעודה והצטרפנו לעשרות ילדים והורים נרגשים. האווירה דמתה מאוד לפורים, עם שני הבדלים משמעותיים: אחד, היה חשוך. שניים, כמעט כולם היו מחופשים לדברים מפחידים (למדתי למשל שתחפושת של מכשפה בהאלווין היא שוות ערך לתחפושת של נסיכה בכל זמן אחר).

אני לא יודעת הרבה על מנהגי החג וזו הייתה הפעם הראשונה שלי במצעד כזה, אבל איכשהו דמיינתי שזה יהיה כמו בסדרות אמריקאיות, מלא ילדים שמתפזרים בשכונה ורצים מדלת לדלת. קשה לי להגיד אם זה בגלל שההולנדים אוהבים סדר, או בגלל שהם לא רגילים לחגוג האלווין – אבל בפועל מה שקרה הוא שהלכנו בטור ארוך (מאוד) מבית לבית. וכה ארוך היה הטור עד שלפעמים נגמרו הממתקים לפני שהגיעו הילדים האחרונים לדלת. עד כאן! – אמרתי. הרי אנחנו כאן בשביל הממתקים. אז החלטתי (על אף בקשה מפורשת בעלון שלא לעשות את זה) לפרוש מן הציבור. אולי הדרדרתי לחגיגות האלווין, אבל נותר בי לפחות משהו מהישראליות.

התהלוכה הפיראטית שלנו כללה מכשפה אחת (כמובן) ובאטמן אחת, ובמסעותינו הפרטיים גילינו מוסכמויות חדשות לגבי החג. למשל, שהעלון בחזית הוא לא האינדיקציה היחידה לבית מסביר פנים.

עד שהבנו את העניין יצא שפספסנו כמה בתים, אבל יושביהם סימנו לנו בנפנופי ידיים נמרצים מהחלונות או בקריאה מפתח הדלת לבוא אליהם. כשהגענו מצאנו להפתעתנו את הדלת סגורה וכך גילינו עוד מנהג שאסור בתכלית האיסור לדלג עליו: צלצול בפעמון. כנראה שהאקט הזה הוא חלק מריטואל ההפחדה של trick or treat, סוג של איום על הבית שממוגר רק בעזרת מתן שוחד לפולשים. ״הפולשות״ היו בסדר גמור עם משחק התפקידים הזה.

על ההתמדה

לא פשוט לכתוב פה כל שבוע ואתם בטח יודעים את זה, כי אני מזכירה את זה בערך כל שבוע. אבל בלי להרגיש, לאט לאט, זה נעשה קל יותר.

כשרציתי לחזור לכתוב פה ביקשתי טיפים בטוויטר לגבי איך עומדים בדדליין שאף אחד לא בודק או מושפע ממנו. קיבלתי הרבה עצות, אבל אני רוצה לחלוק פה את אלה של רן בר-זיק שכתב:

ממרחק של חודשיים וחצי ו- 12 פוסטים אני יכולה להגיד ששני הדברים העיקריים שעזרו וממשיכים לעזור לי הם: שגרה והנמכת סטנדרטים.

כל יום חמישי ב- 13:30 אני נפגשת וירטואלית עם ה׳ ו – מ׳ ומתיישבת לכתוב. בשבוע הראשון כתבתי כי ה׳ ו – מ׳ חיכו לי והשגחנו אחת על השנייה ולא היה נעים להבריז. כך גם בשבוע השני והשלישי והרביעי. ובשבוע החמישי, כשממש לא היה לי חשק לכתוב, כתבתי. ובשבוע השישי, כשלא היה לי על מה לכתוב, כתבתי. כי הגיע יום חמישי וקבענו. ועכשיו, גם אם הן לא מחכות, אני כותבת. כי השעה 13:30 ביום חמישי והרגל זה כוח חזק.

ולמרות שאני רוצה שכל הפוסטים שלי יהיו מצוינים ומעניינים ומעוררי מחשבה, הבנתי שהם לא תמיד יהיו כאלה. וזה בסדר. זה בסדר לפרסם לפעמים פוסטים שאני לא לחלוטין מרוצה מהם, זה בסדר לפרסם דברים קטנים, מחשבות רנדומליות, סיפורים לא-מהוקצעים. זה בסדר כי בסופו של דבר, כשאני לוחצת על כפתור הפרסום שום דבר אחר לא חשוב, כי הגעתי לכאן והצלחתי לעשות את זה גם השבוע ואני תמיד מגלה, בסופו של דבר, שלא יצא כל כך רע.

אז גם בשבועות נטולי אירועים מיוחדים בכל זאת מצאתי על מה לכתוב כי (א) יום חמישי הוא יום כתיבה ו – (ב) זה לא חייב להיות מושלם או מלוטש והמחשבות לא צריכות להיחשב עד הסוף בשביל שאחלוק אותן איתכם פה.

---

בשולי הדברים:

דברים שמצאתי בחורשה*

* אני מתחילה לראות פה פינה קבועה פוטנציאלית.

 

מה קראתי מה שמעתי

השבוע שמעתי את הראיון הזה עם מריאן קיז.  אני מאוד אוהבת את מיה פרידמן, המראיינת. יש בה איזה משהו חם ואוהב והיא הראשונה שתעיד על עצמה שהיא ישר מתאהבת בכל מי שהיא מראיינת. ושומעים את זה. הראיון הזה לא היה יוצא דופן במובן הזה, אבל בסופו גם אני מצאתי את עצמי מאוהבת במריאן וישר רצתי לקנות את הספר הראשון (מיני רבים) שלה והתחלתי לקרוא אותו תוך התעלמות מוחלטת מערימת הספרים ליד המיטה שלי. בינתיים מצוין (אבל אעדכן).

—

ציטוט השבוע:

 ״The words that are used to try to subjugate us as women, that's really been the exit sign all of the time… instead of running from that sign, go there, because that's our way out to just be who ever we want."

זו Kelechi Okafor מתוך הראיון בפודקאסט Made of Human של Sofie Hagen (דקה 16:45). שווה להקשיב לשאר הראיון בו היא מדברת, בין השאר, על מקור ה- twerking ולמה הוא לא סתם (או בכלל) ריקוד פרובוקטיבי.

זהו להפעם. כרגיל, תודה שקראתן וקראתם.

נתראה בשבוע הבא!