מה למדתי השבוע בהולנד – תנו לחופשות להיות חופשות

שלום חברות וחברים. בטח תהיתם מה למדתי השבוע בהולנד. ובכן –

שיש עם פלסטיני!

הנה, אפילו ההולנדים מודים. השבוע ובשבוע שעבר התקיים בהאג פסטיבל הקולנוע הפלסטיני, המכונה בשם (הנורא לדעתי): פלסטינורמה. הפסטיבל, שכלל גם דוכני אוכל, אומנות ומוזיקה פלסטינית, היה השנה בסימן דו-קיום והציג סרטים מאת או בשיתוף יוצרים ישראלים (חלקם יהודים) כמו ערבים רוקדים, עג׳מי, הילדים של ארנה ואפילו את מאחורי הסורגים המיתולוגי. יכלו לעדכן קצת את רשימת ההקרנה, אבל העיקר הכוונה.

שיש תקווה

חנות הכלבו ההולנדית HEMA הכריזה שהיא מפסיקה את הסימון וההפרדה בין בגדי בנים לבגדי בנות. זה צעד ענק, כי מדובר באחת הרשתות הכי פופולריות פה (אם לא הפופולרית ביותר), עם מחירים זולים ופנייה לקהל רחב. הסימון הנייטרלי-מגדרית של בגדי ילדים כבר יצא לפועל ב – 300 מתוך 700 הסניפים של הרשת, והחל מ – 2018 יהיה קיים גם באתר שלהם.

אני אישית הופתעתי (ושמחתי) מאוד מהמהלך, כי בהולנד יש הרבה פחות מודעות לנושאי מגדר מאשר בצפון אמריקה או בבריטניה, למשל. אני עוקבת כבר שנים אחרי הקמפיין של Let Toys Be Toys ושל קמפיין הבת שלו Let Clothes Be Clothes, שניהם הוקמו בבריטניה במטרה להפעיל לחץ ציבורי וצרכני על סימון מגדרי של צעצועים ובגדים לילדים ועוררו דיון ציבורי שאני לא רגילה לראות פה, לפחות לא בנושאים האלה. [מצד שני, HEMA נקנתה לפני כמה שנים וכעת היא בבעלות בריטית, עם מספר סניפים באנגליה. יכול להיות שהקשר הבריטי עשה את שלו.]

וכדי להדגים מה קורה בהולנד מול הקמפיינים הנ״ל, הנה קמפיין שיצא לפני חודשיים, תחת השם laat jij jouw jongen genoeg jongen zijn שזה, בתרגום כמעט ישיר: Let Boys Be Boys. כן. והרעיון של הקמפיין הזה הוא לצאת נגד ההגבלה של ילדים (מסוג בנים) ולתת להם לשחק, לחקור ולבטא את עצמם פיזית – כי כידוע ככה בנים לומדים וחווים את העולם. ובכן, לא. מחקרים מוכיחים שוב ושוב שאין קשר ביולוגי-אינהרנטי בין איך שבנים מתנהגים לבין איך שבנות מתנהגות, והשוני הקיים מקורו ביחס השונה שמקבלות ילדות וילדים מהרגע שהם נולדים. כן, כולל חדר ורוד ובובות לילדות וחדר כחול ומכוניות לבנים. ובגדים צמודים יותר, דקים יותר ועמידים פחות לבנות. יש עוד הרבה מה להגיד בנושא, ואולי אני ארחיב קצת כשאסיים לקרוא את הספר הזה (הוא מלא מחקרים וזה הולך לי ל-א-ט).

אבל רגע לפני שנתייאש מהולנד, הנה עוד נקודת אור: הנהלת הרכבת הכריזה שהחל מה- 10 בדצמבר השנה תשונה הפנייה במערכת הכריזה של הרכבות לפנייה נייטרלית-מגדרית. במקום dames en heren (גבירותיי ורבותיי) הנוכחי, הפנייה תהיה פשוט ״נוסעים יקרים״ (בהולנדית המגדר בגוף רבים הוא נייטרלי). נהדר!

שלא כל החופשות נולדו שוות

בשבוע שעבר הלכתי לראשונה לאסיפת הורים בכיתה של ד׳. בדרך כלל ר׳ הוא נציגנו בדברים כאלה, בעיקר בגלל מחסום השפה, אבל גם עקב רתיעתי הטבעית מלהיות בחדר מלא הורים. אבל קרה מה שקרה ובהתראה של שעה מצאתי את עצמי יושבת על ספסל ממש-הרבה-יותר-מדי-נמוך-לגילי בחדר מלא – ובכן – הורים. מכיוון שהיו כמה הורים חדשים (אתם זוכרים שילדים מצטרפים לכיתה במהלך השנה, אחרי יום הולדתם הרביעי, כן?) עשינו סבב בו כל אחד התבקש להגיד את שמו, את שם הילד/ה שלו ורגע אחד שהוא זוכר במיוחד מחופשת הקיץ (כמה הולנדי) שהיה משמעותי לילד/ה (כמה אנתרופוסופי). בגלל נטייתי הטבעית לחנוניות ובגלל שרציתי להבין טוב יותר את ההולנדית (זה עזר) התיישבתי ליד המורות, כך שיצא שאני פתחתי את הסבב. הצלחתי איכשהו לספר משהו על הקיץ שלנו, למרות שבכלל לא נסענו לחופשה השנה ורק אירחנו הרבה. ואז המשיך הסבב ועוד אנשים אמרו – אה, כן, גם אנחנו לא נסענו. מיד הרגשתי קצת פחות לא-הולנדית, שהרי ידוע שחופשת קיץ כהלכתה זו מצווה גדולה שכל הולנדי חייב לקיים. הנה, לא תמיד נוסעים – חשבתי לעצמי – ואז ההורים שאמרו ״גם אנחנו לא יצאנו לחופשה השנה״ הוסיפו כבדרך אגב ״רק כמה ימים בגרמניה/צרפת״. סליחה, פריבילגים! כמה ימים מחוץ לגבולות המדינה זו ההגדרה הישראלית לחופשה! אבל בשביל הולנדים כל מה שפחות מעשרה ימים נחשב חופשה קצרה וכל מה שפחות משבוע לא נחשב חופשה בכלל.

שגדלתי בשנה

השבוע גם חגגתי את יום הולדתי ה – 39 ומכיוון שהוא נפל השנה על יום ראשון כל היה לנו יום שלם פנוי. החלטנו לקחת את האופניים ולעלות על רכבת לסכיפהול ומשם להתחיל לרכוב עד איזה אגם בסביבה.

אלא שטעינו קלות בדרך ומצאנו את עצמנו בלב עיירה פסטורלית (Aalsmeer) עם בתים יפהפיים והריכוז הכי גדול של מכוניות פאר (ואופניים חשמליים) שראיתי עד כה בהולנד. ובהולנד כמו בהולנד, בשולי העיירה היו כמובן שדות עם כבשים ציוריות וסוס אחד ציורי ועיזים ציוריות.

כדי להגיע למים היינו צריכים לחצות עוד מים והתברר שהדרך היחידה היא לעלות על מעבורת. הגיוני, אם המעבורת לא הייתה בגודל שמספיק בקושי לשני זוגות האופניים שלנו והדרך לא הייתה אורכת 15 שניות (תזמנתי. זה היה בדיוק האורך של הסטורי שצילמתי באינסטגרם).

אבל בסוף בסוף הגענו למים הגדולים ואכלנו עוגה ועוד דברים וזה בכלל לא היה העיקר, כי גם בלי הסוף היום הזה הכיל את כל המרכיבים שאני צריכה בשביל יומולדת מושלם: רכיבה על אופניים, מזג אוויר נוח ועיזים שעושות קקי (לא הספקתי לצלם אבל זה היה מחזה מרהיב, באמת).

---

בשולי הדברים (בואו נגיד שזו פינה חדשה):

מה שמעתי מה קראתי

כזכור, אני חזק בפודקאסטים, והשבוע יצא לי לשמוע ראיון מצוין עם הילארי קלינטון, לרגל צאת ספרה החדש והמדובר על הבחירות האחרונות. אז עכשיו מאוד מתחשק לי לקנות את הספר (What Happened) אבל הטלתי על עצמי איסור קניית ספרים חדשים עד שאסיים את הספר הנוכחי.

האם חרם הצרכנים הוא כלי שיכול לעבוד גם עליי? האם אחזור שוב לקרוא ספרים בקצב סביר?

בואו לבקר פה גם בשבוע הבא ותגלו.

עד אז, שנה טובה!*

*בדיוק נזכרתי שטרם קיימתי השנה את מנהגי החג: לטייל עם הכלב ליד בית הכנסת בשכונה ולהפתיע את המתפללים הנכנסים/יוצאים בברכת שנה טובה. נאמר לי שאני לא נראית ישראלית וזה כנראה נכון, כי הם מתבלבלים כל פעם מחדש.