האג, יום חמישי, 13:36. הטמפ׳ בחוץ: 12 מעלות. הטמפ׳ בבית: קצת יותר, אבל עוד לא הפעלנו את ההסקה המרכזית השנה. על כן המצב כרגע:
עכשיו כשכל קוראיי מישראל מתעבים אותי, אפשר לעבור הלאה ולשמוע מה למדתי השבוע בהולנד:
שאנחנו על המפה!
אירמה, ההוריקן הידועה לשמצה, הגיעה להולנד! רגע – תגידו – התבלבלת קצת בגיאוגרפיה, גיברת. ובכן, אתם זוכרים שהולנד היא למעשה ממלכה שאין לה בהכרח רצף טריטוריאלי? אז יש כמה איים בקריביים שהם רשמית חלק מהממלכה הזאת (אבל לא מהאיחוד האירופי. על כך מיד), ואחד מהם, סינט מארטן, נפגע קשה מאוד מההוריקן. 70% מהמבנים על האי נהרסו, מה שהביא את מלך הולנד לשם. מכיוון שהאי אינו חלק רשמי מהאיחוד האירופי, אלא אוטונומיה, לא ברור עדיין אם הם זכאים לפיצוי ותמיכה כספית מהאיחוד האירופי (כמו שזכאי החלק הצפוני של האי, שנחשב טריטוריה צרפתית).
שאני (אהיה) על המפה!
בשבוע הבא יחול שבוע ה(טל)אופניים הלאומי (de Nationale Fiets Telweek). זהו מבצע שנערך כבר שנה שלישית, במסגרתו רוכבי אופניים מתקינים אפליקציה על הטלפון שלהם, ששולחת נתונים על הרגלי הרכיבה שלהם ועל תנאי הרכיבה באופן כללי. נאספים נתונים על מתי, איפה ובאיזו מהירות נוסעים רוכבי האופניים, מתי הם עוצרים או מאיטים, כמה פעמים ביום הם רוכבים ואיפה הם נתקלים בעיכובים מסיבות שונות. המטרה היא לשפר את מסלולי האופניים בהולנד ובאופן כללי לאפשר רכיבה נוחה ויעילה יותר. בשנה שעברה השתתפו בסקר עשרות אלפי הולנדים, ונמדדו נתונים מ- 2 מליון קילומטרים במצטבר.
איך נראים אופניים
(טכנית זה לא קרה בהולנד ולא השבוע, אבל היי, אופניים!)
עשו ניסוי רגע (אם בא לכם): תציירו אופניים (בלי לגגל תמונה). עכשיו תבדקו מול אופניים אמיתיים כמה קרובים הייתם.
האמן האיטלקי-אמריקאי Gianluca Gimini ביקש מחברים ומכרים לצייר לו אופניים, ואח״כ בנה מודלים לפי מה שהם ציירו. התוצאה די מדהימה, ומסתבר שזה מבחן פסיכולוגי (ידוע?) שמדגים את הפער בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו יודעים באמת. הנה הפרויקט.
שאני לא יודעת איך מתנהגים
אז ד׳ התחילה ללכת לצהרון (לא כל יום, חלילה. בכל זאת אנחנו בהולנד). בשבוע שלפני התאריך המיועד באנו לפגישה, רק ר׳ ואני, בה שוחחנו באופן כללי על עניינים כלליים עליהם דנים בפגישות כאלה: בירוקרטיה, הסבר על המקום, חתימה על חוזה ובירור האם לילדה יש אלרגיה לבוטנים. מאוחר יותר באותו יום הוזמנו יחד עם ד׳ להתנסות קצרה, לשעה הראשונה של הפעילות. כשנכנסנו לכיתה, שנראתה ממש כמו הכיתה של ד׳ (הצהרון נמצא בתוך המבנה של בית הספר), מצאנו במרכזה שני שולחנות ערוכים לארוחת צהריים, כולל צלחות לשלושתינו(!) עם כרטיסי שמות.
אני עושה פה הפסקה קצרה לטובת הקוראים החדשים של הבלוג, לטובת אלה ששכחו שמדובר בהולנד, או לטובת אמא שלי, ששאלה: נותנים ארוחה חמה? ובכן – אמא – התשובה היא לא. אנחנו (והולנדים בכללי) לא אוכלים ארוחת צהריים חמה בבית, אז אין סיבה שבצהרון זה יהיה אחרת. מה אוכלים? על השולחן הייתה סלסלה עם פרוסות לחם, וצנצנות עם הממרחים הרגילים: חמאת בוטנים, סירופ תפוחים (מעין ממרח דביק מאוד וסמיך יותר מסירופ רגיל), ממרח אגוז-כלשהו, דבש, גוש גבינה וחמאה. הרבה חמאה.
המורות עברו עם קנקני מים, חלב ותה ומזגו לכל אחד לפי בחירתו. בזמן שכולם ישבו יפה וחיכו בסבלנות שסבב המזיגה ייגמר, חשבתי לעצמי, אוי אני טיפה צמאה, נשתה קצת מים. הרמתי את הכוס שלי ובזמן שלגמתי ראיתי פתאום את כל העיניים מופנות אליי וילדה אחת אמרה לי בטון נוזף: לא שותים לפני שעושים עם הפעמון.
מיד נאלמתי דום, מה שמנע ממני לירוק את המים בחזרה לכוס, מה שהסתבר כהחלטה טובה כי עדיין הייתי תחת עיניים בוחנות בשלב הזה. איפה הוא הפעמון המסתורי, תהיתי לי במשך כל הסבב הבא של חלוקת הלחם, אבל לא העזתי לשאול. לכל הילדים הייתה כבר פרוסת לחם על הצלחת ושתייה בכוס, והפעמון עדיין לא נראה באופק. ואז הגיעה השירה. והחזקת הידיים. ואיזושהי ברכה. ואז, סוף סוף, הפציע הפעמון מתוך איזו סלסלה קטנה והוא בכלל לא נראה כמו פעמון אלא כמו שני עיגולי מתכת כבדים שקשורים בחבל שאוחזת ילדה אחת וברוב חשיבות מניעה אותם לאט והם מתנגשים בדונג כמעט בלתי נשמע וזהו. תם הטקס, אפשר להתחיל לאכול.
מכאן והלאה הדברים התחילו להשתפר (היה עוד דונג בסוף שמסמן את סיומה של הארוחה ואת זה שהילדים רשאים לקום וללכת לשחק, אבל הוא היה פחות דרמטי מהדונג הראשון) והיה אפילו משחק חביב שאחת המורות שיחקה עם הילדים סביב השולחן, אחרי שכולם סיימו לאכול ולפני הדונג השני: היא מרימה את אחת מכפות המריחה שנשארו בצנצנות, מכריזה שהיא חושבת על צבע מסוים, ומתחיל סבב ניחושים. כל ילדה בתורה מנחשת את הצבע – לא ניחשה? התור עובר הלאה. ניחשה? מקבלת את הכף רק לעצמה, ללקק את הדבש/סירופ/חמאת בוטנים.
אבל הדבר שהכי הכי שימח אותי היה סבב חלוקת המגבונים. אנחנו בבית ספר אנתרופוסופי אז לא מדובר חלילה במגבונים חד פעמיים אלא בפיסות בד (כנראה חיתולי טטרה חתוכים) לחות וחמימות שכל ילד מקבל לניגוב הידיים והפנים. כשכולם סיימו עברה ילדה עם סלסלה רחבה, כל אחד הניח שם את המגבון המשומש שלו והיא לקחה את הסלסלה ויצאה.
ואז ידעתי: דונג או לא – אני מחבבת את המקום הזה.
נתראה בשבוע הבא!