Naar school (אל בית הספר)

[דיסקליימר: הפוסט הזה קצת משעמם ועוסק בענייני בתי הספר בהולנד. בכל זאת אני כותבת אותו, כי קיבלתי הרבה שאלות בחודשים האחרונים, לקראת כניסתה של ד׳ לבית הספר.]

—

לפני קצת יותר משלוש שנים הגיעו אלינו שתי חוברות בדואר עם הכותרת היומרנית Naar School (=אל בית הספר). למה יומרנית? כי לפני שלוש שנים ד׳ הייתה בת שנה בדיוק, ואנחנו היינו עסוקים בסוגיות כגון: הנקה – בעד ונגד; האם יש פרטנר לטעימות; מי לקח את שעות השינה שלי; והסוגייה החביבה מכולן – עונש מוות לנזלת. בית ספר היה הדבר האחרון בראש מעייננו. אבל בהולנד יש לרשום את הילד או הילדה לבית הספר כבר בגיל שנה, וזו הסיבה לדבר הדואר המפתיע.

החוברת הראשונה הכילה רשימה מקיפה של בתי ספר בעיר, מסודרת לפי א״ב ומקוטלגת לפי איזורים, עם הסבר מקיף על סוג בית הספר, האידיאולוגיה החינוכית המנחה אותו, סטטיסטיקות על בוגרי בית הספר ודרכים ליצירת קשר. החוברת השנייה הייתה מדריך כללי להורים שמסביר איך לסייע לילד/ה להצליח בבית הספר (מבחינה חברתית ואקדמית).

זה כבר היה יותר מדי. מיד התחלחלתי, הנחתי את החוברת בצד והדחקתי את כל העניין. היא עדיין זוחלת, למען השם! הניחו לי מדיבורים על בתי ספר.

דברים שמניחים בצד יש להם נטייה לצוץ בסופו של דבר. זמן ההחלטה הלך והתקרב (למעשה, הוא בא וחלף וכבר קיבלנו מכתב תזכורת מהעירייה שטרם נרשמנו וכו׳) והחלטנו לבסוף לרשום את ד׳ לבית הספר האנתרופוסופי (פה קוראים לזה vrije school = בית ספר חופשי). שלא כמו בישראל, בתי הספר האנתרופוסופי (כמו שאר הזרמים ״האלטרנטיביים״) נחשבים חלק מהחינוך הממלכתי, וככאלה – מסובסדים ע״י המדינה. יוצא שכל הורה יכול לבחור את בית הספר שמתאים לתפיסת החינוך שלו ולאופי ילדיו, ללא שיקולים של איזורי רישום או כסף.

חלפו שנתיים, ואז עוד כמה חודשים, ויום הולדת 4 הלך והתקרב. ובכל מקום אליו הלכנו – כל מוכרת בחנות, שומר במוזיאון, מלצרית בבית הקפה, נהג אוטובוס, ששאלו במקרה בת כמה ד׳ (״כמעט ארבע״) – הגיבו באותה צורה: ״אה! כמה מרגש, את תיכף הולכת לבית הספר!״. בהולנד, גיל 4 הוא משמעותי. בגיל הזה מתחילים לשלם כניסה להרבה מקומות (מוזיאונים, סרטים וכו׳) וגם בתחבורה ציבורית (מה שכמובן מאוד מרגש, כי מונפק להם כרטיס אישי שלהם). אבל הדבר הכי משמעותי שקורה לילדים הולנדים בגיל 4 הוא הכניסה לבית הספר. וזה קורה מיד אחרי שהם חוגגים יום הולדת – הכיתה מתחילה עם מעט ילדים (כאלה שחגגו יום הולדת במהלך הקיץ), וכל כמה שבועות בממוצע מצטרפים ילד או ילדה חדשים. הכיתה כך גדלה במשך השנה ובסופה עוזבים הילדים בני ה – 6 ועוברים לכיתות הראשונות של בית הספר. השאר נשארים שנה או שנתיים נוספות (תלוי בגילם), ושוב נוספים ילדים במהלך השנה ועוזבים אחרים בסופה.

עד כאן ההסברים הלוגיסטיים.

כריסטמס הגיע ומיד אחריו יום הולדת 4 של ד׳. היו לנו עוד שבועיים של חסד, כי בתי הספר היו בחופשת החג – אבל אי אפשר לעצור את הזמן, וכשילדים מעורבים בעניין נראה שהוא זורם במהירות רבה יותר – והנה הגיע היום.

באופן כללי אני לא אדם חששן, ואני מתמודדת היטב עם שינויים. אבל השינוי הספציפי הזה – טוב ומתאים והולם ובזמן – השינוי הספציפי הזה ציער אותי קצת. בארבע השנים האחרונות ד׳ ואני היינו (כמעט) כל יום יחד, קמנו בבוקר בעצלתיים, נסענו באוטובוסים ובאופניים, ביקרנו חברים, עשינו פיקניקים, הלכנו למוזיאונים, לגני שעשועים, לספריות, לבתי קפה. אכלנו עוגה לארוחת צהריים ועשינו סידורים משעממים וקנינו עציצים ועקבנו אחרי סוסים ועשינו כביסה ואכלנו גלידה כשהיה קר והלכנו לבריכה ונסענו ברכבת ועלינו במעליות שקופות. ולפעמים נגמרו לנו הרעיונות או החשק וסתם היינו בבית ולא עשינו כלום. אבל את הכלום הזה עשינו יחד. ועכשיו פתאום שגרה חדשה ושעות שלמות, חצי מהיום, שיש לה עולם משלה, מקום משלה בלעדיי.
וזה בסדר, זה ממש בסדר. גם אני מוכנה לעולם משלי. ובכל זאת –

את הקטע הבא כתבתי ערב לפני היום הראשון של ד׳ בבית הספר:

לקראת מחר אני מפחדת מהרבה הרבה דברים, מההסללה המגדרית שמתחילה עכשיו בכוח (ממבוגרים ומילדים), מזה שהיא תיעלם בתוך קבוצה גדולה, שהיא תסבול מהצקות, שיהיה איכפת לה מה אחרים אומרים, שלא יהיה לה טוב והיא לא תרצה לחזור.
אבל הכי הכי אני מפחדת שמחר, כשהיא תצטרך ללכת לשירותים, היא תתבייש לבקש.

[המשך יבוא]