תם.

הפוסט הזה נכתב לפני יומיים, סנצ׳י שכבה אז (כלומר שוכבת כעת) למרגלותיי, על השטיח שלה, וישנה. מדי פעם היא נאנחת בכבדות, או מתעוררת לגמרי ומתנשפת או אפילו קמה בקושי ומסתובבת בחוסר שקט בבית.
היא לא יודעת, אבל אני יודעת, שזה הלילה-הלפני-אחרון שלה בבית הזה, ועל פני האדמה הזאת בכלל. כשהפוסט הזה יתפרסם היא כבר לא תהיה בין החיים.

זה עניין מוזר ועצוב, לדעת את העתיד (אפילו אם זה עתיד-קרוב), זה נורא ואיום כאשר העתיד הזה כולל מוות, וזה עוד יותר בלתי נסבל כאשר העתיד הזה נמצא בידיים שלי.

הרבה דברים עברו לי בראש בחודשים האחרונים – הרהורים פילוסופים על מה הם חיים ששווה לחיותם, תהיות על עקרונות מוסר, טיעונים רציונלים כנגד מוסכמויות חברתיות, מדעיות, רפואיות, ובעיקר: רכבת הרים רגשית של אשמה, צער ופחד.

ואת הכל הכל עטפה הבדידות –
– אף אחד לא יכול להחליט במקומך,
– זו החלטה שלך,
– כשיגיע הזמן, את תדעי,
את כל המשפטים האלה שמעתי שוב ושוב, כשהושטתי יד לעזרה, לעצה, למישהו שיגיד לי מה עליי לעשות.

ובנקודת הזמן הזו, אחרי שבועות שאני הולכת וסובבת ומחפשת אחר סימנים לכאן ולכאן, אני יכולה להגיד –
הגיע הזמן (ואני לא יודעת),
זו החלטה שלי (אבל זו לא צריכה להיות),
אף אחד לא יכול להחליט במקומי (אבל גם אני, גם אני לא יכולה להחליט, לעזאזל).

ובכל זאת, החלטתי.

ובעתיד-קרוב שהוא הזמן בו אתם קוראים שורות אלה, זה נעשה ותם ונגמר. וכבר מה זה חשוב בעצם.

חשוב אולי, רגע, לספר על סנצ׳י:

זאת הכלבה שעד גיל שנה ננטשה ואומצה ושוב ננטשה, דבר שצילק אותה לעד.
זאת הכלבה ששבוע אחרי שבוע שרדה את המתת הכלבים-שאין-להם-דורש במכלאות של צער בע״ח ת״א, רק כי כה התחבבה על הצוות שם, ולא אבה ליבם להמיתה.
זאת הכלבה שאף אחד לא רצה לאמץ כי הייתה מכוערת וחרדתית ומצולקת.
זאת הכלבה שבסופו של דבר אומצה, בדיוק בגלל התכונות האלה, במין הפגנתיות הומניטרית.
זאת הכלבה שהיו ילדים מסובבים אחריה את הראש בכל רחוב, בכל עיר, בכל מדינה ושואלים את הוריהם (ולפעמים גם אותנו) האם היא שועל, חתול או צבוע.

זאת הכלבה שרעדה בכל פעם שקראו לה בשמה הישן (פאנטה), והפסיקה רק כששינו לה את השם.
זאת הכלבה שהייתה מהירה וחזקה ואתלטית, אבל גילתה את האושר שברדיפה אחרי כדור מצפצף רק כשהייתה בת חמש.
זאת הכלבה שהייתה מדד מצוין לאנשים. את רובם היא ניסתה לנשוך, אבל היו מתי-מעט שהיא חיבבה מיד, ועל אלה – ידעתי – לא מוותרים.
זאת הכלבה שלא אני אימצתי, אבל נשארה איתי רוב חייה.
זאת הכלבה שחיה עם חתולים וכלבים, נשים וגברים, וגם עם תינוקת אחת.
זאת הכלבה שהתחילה את חייה בכלוב בתל אביב ותיקבר היום באדמת הולנד, בין עצים גבוהים ועשבים רכים.

זאת הכלבה שלי, שהייתה ואיננה עוד.

סליחה, סנצ׳י, על הכל. אהבתי אותך.