״ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה״
זה קורה כל שנה בתקופה הזאת. למרות זכרוני המחורר ומאותגר בדרך כלל, את התקופה הזאת של השנה אני זוכרת בבירור.
היה אז, כמו עכשיו, ריח של תחילת חורף (מין אוויר קפוא-מפשיר-קפוא). וציפייה.
היה אז, כמו עכשיו, זמזום של עיר (שהתחלתי לקרוא לה בית) בתכונה לקראת החג. וציפייה.
היה אז, כמו עכשיו, המראה המדהים, מהמם-החושים, של אורות. אורות בכל מקום.
היה ריח של ספרים ורחש דפים בספרייה (במירוץ נגד הזמן, להגיש את העבודות האחרונות בתואר).
היה ריח של ארונות חדשים ומגירות מלאות בבגדי תינוקות. וציפייה. וקצת פחד.
והייתה גם ההתעוררות הזאת, באמצע הלילה (כי השלפוחית לוחצת בחודש תשיעי), והצצה לחדר המגורים, החשוך בדרך כלל, אבל מואר עכשיו באורות קטנים שתלויים על עץ.
והרגע הקסום ההוא, בו התחבר זיכרון הילדות הזה (שהוא בכלל לא שלי, אבל נוצר באותו רגע ממש) עם זיכרון הילדות (העתידי) של בתי, בו ילדה מתגנבת באמצע הלילה לחדר מגורים והכל שקט וחשוך ומואר. ורק היא שם, לבד בעולם, והעץ קצת מפחיד וקצת מנחם ובעיקר מוכר.
ואז הגיע הרגע בו לא נשאר לעשות עוד דבר. כל המשימות הושלמו, המגירות, הבגדים, התוכניות – כולם מוכנים ומזומנים ואפשר להתרווח וליהנות מהריחות ומהאורות ומהעיר ומהבית ומאווירת החג. ולחכות.
ואז הלידה (בקול תרועה רמה). והמתיקות והשלווה שאחרי.
ואז גם זיקוקי דינור לכבוד השנה החדשה, ותינוקת אחת, בת יומיים בלבד, ישנה עליי בשלווה השמורה לתינוקות בני יומיים בלבד.
והכל טוב בעולם, הכל טוב.
מזל טוב, ד׳. את בת שנתיים. והכל טוב.
מזל טוב לד. המהממת בתבל ולאמא שלה, המרגשת והאהובה, יפות מבפנים ומבחוץ. ולכל שאר דיירי ודיירות הבית שזוכים וזוכות להנות מהאור שלכן.
תודה, אהובה ?
מזל טוב לד' המתוקה והשדונית ומזל טוב לאמא מעוררת המחשבה והמקורית שנולדה אתה (הייתה גם קודם, נו, ברור, אבל גם נולדה אתה).
תודה רבה ☺ ♥