היום, ה – 27 בדצמבר 2012, הוא גם היום הידוע בכינויו בטפסים הרפואיים שלי כתל"מ – תאריך לידה משוער. כל מיני חישובים לא מעניינים הביאו כל מיני אחיות, רופאים ואנשים שכותבים ספרים על לידה למסקנה השרירותית שזהו, היום זה קורה.
ובכן, רבותי, לא נראה לי. מה, שאנחנו נהיה חלק מ – 4% של מקרים בהם הלידה מתרחשת ממש ממש בתאריך המשוער? מה הסיכויים לזה, באמת?
ובכלל, בניגוד למה שחשבתי וקראתי, ושמעתי מכל מיני סיפורים, לא הגעתי ליום הזה כשאני כבר עייפה, עצבנית, חסרת מנוחה ובמצב רוח של רק-תווציאו-את-הילדה-הזאת-ממני-לא-איכפת-לי-איך. אולי זה החורף ההולנדי, שמונע ממני את הסיוט הידוע שנקרא חודש תשיעי בחום הישראלי. אולי זאת העובדה שאני לא ממשיכה ללכת כל יום לעבודה, ממש עד היום האחרון, כמו שעושות רוב הנשים הישראליות העובדות (אך לא ההולנדיות, שתדעו לכם. הן חכמות ומתחילות את חופשת הלידה שבועיים לפני התאריך המשוער, כדי לנוח ולהתכונן). אולי זה בכלל בגלל שהייתי עסוקה עד כה בדברים אחרים, כמו לסיים את התואר השני שלי.
כן, בשורות משמחות: הצלחתי לעשות את הבלתי יאומן ולהגיש בזמן, שלא כהרגלי, את העבודות האחרונות לתואר. בין אריזת החיים שלי בישראל, המעבר לכאן, קורס אינטנסיבי בהולנדית והנטייה הטבעית שלי לדחיינות הבנתי לפני שבועיים שיש לי לא due date אחד, אלא שניים. וכדאי מאוד שהם יגיעו בסדר הנכון. אי לכך, הייתי שולחת מסרים מאיימים לתינוקת, כל לילה לפני השינה (טוב, לא מאיימים. מתחננים), שתחזיק מעמד עוד קצת, שנעבור עוד לילה ביחד (כי הסטטיסטיקה אומרת שרוב הלידות מתרחשות בלילה). כל בוקר, כשקמתי לאותה בטן, נטולת צירים, היללתי ושיבחתי את בתי העתידית על חוש האחריות המפותח שלה (שעוד לא ברור ממי היא ירשה אותו). ואכן, ממש אתמול בבוקר לחצתי על כפתור ה"שלח" בתיבת המייל שלי, כשאני משלחת לדרכה בחינת גמר כתובה היטב אך באיכות מפוקפקת.
מיד חזרתי לישון, כמובן. אבל כשהתעוררתי, לאורך כל אותו יום, וגם היום, חילחלה בי לאט לאט ההרגשה המשחררת הזו, של סיום. פתאום אין לי מטלות להגיש, ואני פנויה לקרוא ספרים כאוות נפשי או לשוטט באינטרנט שעות או לכתוב פוסטים ללא רגשות אשם של הייתי-צריכה-לנצל-את-הזמן-למשהו-חשוב יותר.
ופתאום, כשנגמר לי המירוץ הזה נגד הזמן, עבר פתאום הפוקוס למקום אחר וקיומו של ה – due date השני הפך להיות מוחשי יותר. אבל מוחשי יותר לא אומר חוסר סבלנות, או אפילו ציפייה. זה אומר להיות מודעת, להעביר את העובדה שלידה אמורה להתרחש כל יום למיקום גבוה בבליל המחשבות, אבל גם להיות רגועה, ושלווה, ולדעת שכשזה יבוא, זה יבוא. וזה יהיה הזמן הנכון.
ובינתיים, ללמוד לנשום נכון, עמוק ולאט. ליהנות ממה שסביבי לא כי אלה הרגעים האחרונים של חופש שיהיו לי; ליהנות מ – ר' לא כי "משהו משתנה בזוגיות אחרי שנולד ילד, אין מה לעשות"; ליהנות משינה, מאוכל טוב, מטיולים בחוץ, מאורות החג בכל מקום לא כי אחר כך אהיה עייפה וטרודה מדי, אלא כי עכשיו, הרגע, הוא הכל. ולכן אני לא מחכה בחוסר סבלנות ולא מחשבת ימים ותאריכי יעד ואפשרויות. כי גם ההווה הוא יפה ויקר וטוב. וכדי ליהנות ממה שיבוא אחר כך אני צריכה קודם כל ללמוד ליהנות ממה שעכשיו.
וגם כי, במפתיע, אחרי תשעה חודשים של התרגלות לרעיון המוזר הזה של היריון, פתאום הבנתי שאתגעגע.
כל הכבוד שהצלחת! זו בטח הקלה, לדעת שזה ירד לך מהראש. רק מההקלה יכולים לרדת המים 😉