אל בית הספר – המשך

בפעם האחרונה שדיברנו (להלן תקציר הפרקים הקודמים) הסברתי קצת על איך עובדת מערכת החינוך ההולנדית בשנים הראשונות ואפילו סיימתי במילים המבטיחות ״המשך יבוא״. כרגיל, ההמשך מגיע אחרי הפסקה של הרבה-יותר-מדי-זמן, אבל הנה הוא:

במסגרת תהליך בחירת בית הספר ההורים מוזמנים להגיע ולהתרשם מהמוסד, המבנה והצוות של כל בית ספר שירצו. למרות שכבר בחרנו ב – vrije school, בכל זאת החלטנו להגיע ליום הפתוח שנערך שם.

היום הפתוח היה ככל הימים הפתוחים – סיור במקום, מצגת של המנהל, מצגת של אחד המורים, שאלות ותשובות, קפה ועוגיות. רק שאני ישבתי שם, על כסא בתוך שורת כיסאות זהים לו, באודיטוריום היפהפה של בית הספר, מוקפת בהורים אחרים – ופתאום הרגשתי הורה. כזה שהולך לאסיפות הורים ומדבר עם המורים ומכין תיק לבית הספר ומדבר על שיעורי בית. הורה. והבנתי עוד דבר: אני הורה מהגר. כלומר, מעבר לתהליך שעוברים כל ההורים – מחינוך בבית לחינוך שנעשה ברובו מחוץ לבית; מעבר להיכרות עם מערכת חדשה לחלוטין שעובר כל הורה עם ילדו הראשון – אצל ההורה המהגר נוסף אלמנט חדש: קטיעת ההמשכיות.

אני גדלתי בארץ. בגיל שלושה חודשים שלחו אותי למעון. בגיל שנתיים הלכתי לגן. בגיל שש הלכתי לבית הספר. לו הייתי מגדלת את ד׳ בארץ, היא הייתה עוברת מסלול דומה. ואני, אני הייתי יכולה לדמיין מה היא חווה ומה עוד צפוי לה. לא בדיוק, כמובן, כי אנחנו אנשים שונים שחווים שונה את אותם דברים. אבל בערך, את מסגרת ההתייחסות יכולתי לדמיין. יכולתי לדמיין את השירים, את המשחקים, את האינטונציה של הגננת, את הלוח, את האל״ף-בי״ת על הקיר, את שינון האותיות במחברת, את החגים, את האירועים, את ההפסקות, את המשחקים, את היציאה לחופש ואת החזרה לכיתה.

אבל אני לא יכולה לדמיין את כל אלה. תהום פעורה בין החוויה שלי כילדה ישראלית לבין החוויה של ד׳ כילדה הולנדית. היא תחשוב את בית הספר אחרת. היא תדבר את בית הספר אחרת. אני לעולם לא אוכל לחוות את בית הספר שלה כילדה. אני אף פעם לא אוכל לשמוע על משהו שנאמר בכיתה, על שיר שהם שרו או סיפור שהם קראו – ולהיזכר בנוסטלגיה איך זה היה אצלי. כי זה מעולם לא היה אצלי.

אינהרנטית, הורים וילדים שייכים לדורות אחרים. אבל הם בדרך כלל נשארים בתוך אותה הקבוצה, בתוך אותה מסגרת התייחסות. הם נשארים באותה עיר (ולפעמים אף שולחים את הילדים לאותו בית ספר בו הם עצמם למדו), או שהם נשארים באותו איזור, או באותו זרם חינוכי. וגם אם הכל שונה, וגם אם מפרידים בין הדורות כמה עשורים, מקשר ביניהם חוט. קשה לפרוט את החוט הזה לפרטים, אבל קל לזהות אותו. הוא הקשר תרבותי וגיאוגרפי ולשוני.

החוט הזה מעולם לא נמתח בין הילדות שלי בקריית ים של שנות השמונים, לבין זו של ד׳, בהאג של העשור השני של שנות האלפיים. אני צריכה לטוות אותו, לאט לאט, ולדעת שהוא אף פעם לא יהיה ממש. אולי קרעים אקראיים, אולי תפזורת אקלקטית של שירי חנוכה על דיסק שקיבלה מסבא וסבתא, פרקים של פרפר נחמד ביוטיוב והכבש הששה עשר, תמיד הכבש הששה עשר.

רוב הזמן אני בסדר עם זה, באמת. יש בי אפילו משהו שקצת שמח על המרחק הזה בין ד׳ לבין הילדות הישראלית הזאת, וכך גם ביני ובין האמהות הישראלית הזאת. חוסר היכולת שלי לדמיין את הילדות שלה מאפשר לי לא לדעת מראש מה היא ההורות שלי, מה היא תהיה ומה היא לא תהיה ואיך בדיוק אעמוד כמו אמא שלי (או ממש הפוך ממנה) ואכין ילקוט ל – 1 בספטמבר.

כי מחר, למשל, ד׳ חוזרת ללימודים (החופש הגדול פה אורך 6 שבועות) ולמרות שזה אותו בי״ס ואותה כיתה ואותן מורות וילדים, אין לי מושג איך הבוקר ייראה. וזה בסדר. לפעמים החוט לא מאוד חשוב לי.

אבל יש לפעמים ש –

ד׳ עושה בימים אלה את צעדיה הראשונים בהכרת האותיות בעברית, וכבר מדקלמת אותן ברצף מהתחלה ועד הסוף. אני מכירה לה את השיר הזה והיא מבקשת לשמוע אותו שוב ושוב ומתחילה לפזם את המילים בבית. ולרגע אחד, בו אני מצטרפת אליה לשיר יחד ״בני השש ובני השבע״, אנחנו אוחזות משני צדיו של אותו החוט. והוא פתאום יקר, יקר ערך עד מאוד.