הגעתי להולנד, כזכור, לפני קצת יותר משנתיים. ובכל זאת הספקתי בזמן הקצר הזה לפספס שתי מערכות בחירות לכנסת.
בפעם הראשונה זה היה מאוד מתסכל. עזבתי אך חודשים ספורים לפני כן והקשרים שלי לארץ היו לא רק רגשיים, אלא גם חומריים – החפצים שלי היו באחסון, המכונית שלי חיכתה לי בחנייה של ההורים, המינוס בבנק המתין בסבלנות גם הוא. ביטוחי בריאות, קופות גמל, ענייני מס הכנסה וביטוח לאומי הטרידו אותי חדשות לבקרים. בקיצור – כל המתרחש בארץ השפיע עליי. ישירות. ממש כאילו עדיין התגוררתי שם.
לא יכולתי לטוס לארץ להצביע. מעמדי פה עדיין לא הוסדר, וגם אם כן – הייתה לי ד׳, בת כמה שבועות בלבד ולא ששתי לטלטל אותה שעות בדרכים.
בעיניים כלות צפיתי מרחוק ביום הבחירות, מתגעגעת לתחושה החגיגית של ההצבעה, משל הייתי לפחות בככר העיר ביוון העתיקה, מתרגלת דמוקרטיה ישירה.
הבחירות ההן הסתיימו כפי שהסתיימו והחיים, כדרכם, המשיכו. ואני התעוררתי כל בוקר ובדקתי מה חדש בטוויטר, וביליתי את היום עם ד׳ ובאמצע פטפטתי עוד קצת עם חברים בטוויטר, והיום המשיך ודיווחתי בטוויטר ובפייסבוק ובאינסטגרם על ברווזים ומוזיאונים והולנדים. ומדי פעם היו לי כל מיני מחשבות שחלקתי בטוויטר ולפעמים התפתח דיון מעניין. וקראתי דיונים מעניינים אחרים שהתפתחו בלעדיי, וגיבשתי דעה על ענייני דיומא ועל עניינים עקרוניים, ולפעמים הבעתי את הדעה הזאת ולפעמים לא.
ובביקורים בארץ הקפדתי לפנות זמן כדי לפגוש פנים אל פנים את האנשים האלה, שאני פוגשת כל יום מול המסך. וכמה פעמים חלקם אפילו הגיע לכאן.
אני חיה בהולנד, אבל כל החברים שלי בישראל. רובה המוחלט של התקשורת שלי עם אנשים במהלך היום נעשית בעברית, מול המסך. אני צורכת חדשות מהארץ, קוראת מאמרי דעות על המתרחש בארץ, עוקבת אחרי מלחמות, טילים, פיגועים, מעודכנת בפקקים בארץ ובמזג האוויר בארץ ובבדיחות שרצות בארץ ובשערוריות בארץ ובמשברים פוליטיים ובפיזור הכנסת.
אתמול הייתה הפעם השנייה בה צפיתי מרחוק בבחירות בישראל. זו הייתה הפעם השנייה בה חשבתי שזה לא הוגן שאני לא יכולה להצביע בשגרירות, למשל (כמו אזרחים אמריקאים). זה לא הוגן שמשאירים אותי מחוץ למשחק (אלא אם כן אשלם כמה מאות יורו ואטוס להצביע). זה לא הוגן, הרי יש לי דרכון ישראלי ודעות ישראליות ומוזיקה ישראלית בטלפון ואני יודעת שגשום היום בירושלים ואיזה אירוע מתקיים הערב ביפו ושהפועל הפסידה.
הבעתי את התסכול הזה בקבוצת וואטסאפ מסוימת ואז נ׳ כתבה לי: ״היית פה בשנתיים האחרונות? זה פייר לדעתך שלא תטלי בנטל החיים פה ותקבעי לי מה יהיה עתידי?״
זה היה כואב מאוד, אבל היא צדקה.
אני מרגישה מחוץ למשחק ביום הבחירות, כי אני באמת בחוץ למשחק. אני יכולה להיות מעודכנת יותר מסבתא שלי, שצופה בחדשות פעם ביום, אבל אני לא נושאת בנטל. היא כן.
זכותי לגבש דעה על המתרחש בישראל, וזכותי גם להביע אותה, אבל אחרי שנתיים פה – איבדתי את הזכות להגיע לככר העיר ולהטות את הכף לכאן או לכאן.
כל יום זה קורה. כל יום אני מתרחקת בצעד אחד מישראל, מהישראליות שלי, מהחיים שהיו לי ומהעתיד שיכול היה להיות לי.
ביום כמו אתמול, זה מרגיש כמו עשרה צעדים.
זו הרגשה מוזרה. אני חיה בארה״ב כבר 4 שנים ובגדול התנתקתי מהארץ, מהתרבות, מהיומיום ומהלחץ. מצד שני, כמוך אני מחוברת למה שקורה בארץ באמצעים אלקטרוניים, בין אם זה קריאה בטמקא (נראה לי שאני כבר לעולם לא אגמל מהאתר הזה) או בפייסבוק, או שיחות עם חברים ומשפחה בארץ. ענייני בנקים, ביטוח לאומי, ביטוחי בריאות וקופות גמל עדיין מטרידים את מנוחתי. וכמובן, בל נשכח את ההתראות לתשלום אגרת הטלוויזיה שההורים שלי ממשיכים לקבל…
זו הרגשה מוזרה כי לא משנה כמה זמן אחיה מחוץ לישראל וכמה שלא אתרחק, עדיין תמיד אהיה ישראלית. הרי אמריקאית לעולם לא אהיה.
לגבי הבחירות, גם אני לא הצבעתי (אף מפלגה לא מימנה לי כרטיס טיסה לארץ…). אבל הקול שלי לא ממש היה משנה.
כן, המשכתי את הדיון הזה אח״כ לגבי מה זה אומר להיות ישראלית – האם זה אומר שבהכרח יש לי זכות להכריע לגבי חיי היום יום בישראל? לדעתי, אם אני לא מתגוררת שם – לא. מצד שני, בישראל יש הכרעות שלא נוגעות (רק) לחיי היום יום ונגררות כבר עשורים. למשל – הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אני מצביעה בישראל כשאני יכולה, מה שאומר שאני אשקיע ואטוס, למרות שאני לא גרה שם, כי ההווה העתיד והעבר שלי לא מנותקים ממנה כרגע, וכי עבורי ההחלטות החשובות שלא נוגעות לחיי היומיום מצדיקות מעורבות גם ממי שלא נמצא שם באופן שוטף.
אני לא בטוחה שזה "צודק", אבל אני מנצלת פה את זכותי העיקרית כאזרחית ישראלית, מרגיש לי נכון ואני משתדלת להשתמש בה כדי להביע קול לכיוון חיובי עבור אלו שאין להם את הזכות הזו.