אני שהנחתי לרגש יחף לרחף

את ק׳ הכרתי לפני שנים, בעבודה האחרונה שלי לפני העבודה-של-גדולים, בשלהי ימיי כסטודנטית. לא קל לעשות חברים אחרי התיכון והטיול והצבא והאוניברסיטה.  ועוד יותר קשה לעשות חברים בנפש. קשה? כמעט בלתי אפשרי. הרי אצל רובנו חלון ההזדמנויות לחברות אמת, כזו שנכנסת ויוצאת מן הלב, נסגר איפשהו עם תחילת החיים-של-גדולים. באיזשהו שלב מה שהיה הוא שיהיה. או כמאמר סיינפלד:

When you're in your thirties, it's very hard to make a new friend. Whatever the group is that you've got now that's who you're going with. You're not interviewing, you're not looking at any new people, you're not interested in seeing any applications. They don't know the places. They don't know the food. They don't know the activities. If I meet a guy in a club on the gym or someplace –

I'm sure you're a very nice person, you seem to have a lot of potential, but we're just not hiring right now.

 אבל עם ק׳ זה היה אחרת. כמו בהתאהבות, צללנו מיד אל תוך עצמנו. היה לנו את אותו חוש הומור, אותה ראיית עולם, מהירות לשון ומחשבה ושיפוט. לא היינו צריכות לדבר הרבה כדי להבין אחת את השנייה (אבל בכל זאת דיברנו). בין כריכות הספרים שהייתה קונה לי אף פעם לא היו תחובים פתקי החלפה. גם אם לא אהבתי את הפתיחה, את הנושא, את הסופר, חרקתי שיניים והמשכתי לקרוא. ותמיד, בתחילת, אמצע או בסוף הספר, שמחתי על שלקחתי את ההמלצה שלה, ועוד יותר שמחתי על ההקדשה שתמיד הייתה כתובה שם, ממלאת את כל העמוד הראשון בכתב היד הגדול והסוער שלה, הקדשות שאיש עד אז ומאז לא כתב לי.

ואז, כמו בהרבה סיפורי אהבה, משהו קרה. והפסקנו לדבר.

אני כעסתי עליה, וידעתי שהיא כועסת עליי. ולא התקשרתי. יום ההולדת שלה הגיע וחלף, ולא התקשרתי. והתביישתי, וכבר נהיה מאוחר מדי להתקשר או לכפר או לאחות את הקרע. וסיפרתי לעצמי את כל הסיפורים שתמיד אנחנו מספרים לעצמנו כשאנחנו פוחדים: שיותר טוב ככה, שמה שצריך לקרות קרה, שבכלל אני צודקת והיא טועה ושאם היה חשוב לה גם היא הייתה ושבכלל לא היינו חברות כל כך הרבה זמן ושדברים כאלה קורים ונגמר וזהו.

כל זה היה בימים.

בלילות הייתי חולמת עליה. כל פעם אותו חלום, בגרסה קצת שונה, אבל עם אותו רעיון: אני פוגשת אותה (במקרה או שלא במקרה) ומתנצלת (ולפעמים לא) וניגשת אליה (רוב הזמן) והיא כועסת עליי (תמיד, תמיד). ובשנייה הראשונה של ההתעוררות, כשאני עדיין בחלום, גומלת בלבי החלטה לכתוב לה, להתקשר, משהו. אבל אחר כך אני מתעוררת לגמרי, ומתחרטת, ונזכרת בכל הסיבות למה לא.

ועוברת שנה ועוד שנה ועוד. והחיים שלי מלאי תהפוכות – עבודה והיריון והפלה ופרידה והתחלה חדשה וארץ חדשה ושוב היריון ותינוקת. ובכל השנים האלה, תמיד אותו חלום. ו – ר׳ אומר: תכתבי לה. ואני מפחדת מפחדת. מאוחר מדי. ובכלל מה הטעם.

לפעמים אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על אנשים אחרים ועל סיטואציות שמחוץ לנו, ועל החיים. אבל הסיפורים האלה, בבסיס, הם תמיד עלינו. יום אחד קמתי בבוקר, וקצתי בסיפור הזה של פחד וכעס ואובדן וגעגועים. ממילא הוא רודף אותי בשנתי. הגיע הזמן שארדוף אותו אני, בעירות. ואתייצב מולו (ומולה), ואם היא תכעס, ואם היא תתעלם, ואם היא לא תרצה – אז לפחות אדע. רציתי סיפור חדש. רציתי לחיות בלי חרטות.

אז כתבתי. באתי אל מסך המחשב כמו שאני בחלום: בחלום אני אוהבת אותה ומתגעגעת ומצטערת ולא חשוב לי בכלל מה היה, אני רק רוצה אותה בחזרה בחיי. כתבתי ושלחתי. והיא ענתה, והתקשרה, ודיברנו על מה שהיה. ועם הצחוק הראשון חזרנו להיות כמו אז, ולא היינו זקוקות להרבה מילים (אבל השתמשנו בהן בכל זאת).

לפני כמה ימים, בדמדומי יום שישי, מול נוף משגע של הרי ירושלים (ועם השיר הזה ברקע), ק׳ התחתנה. גם אני זכיתי להיות שם, בחתונה מלאת האהבה הזאת. וכל כך שמחתי שנתתי לרגש יחף לרחף, לפני כמה חודשים כשכתבתי את המייל ההוא, ולפני כמה שנים, כשפגשתי את ק׳ לראשונה, ולבי היה פתוח כמו כשהייתי ילדה.

מזל טוב, ק׳ (ו – מ׳). אני אוהבת אותך.