מוזר להיות שוב בהאג.
לא הייתי כאן שלושה חודשים וכל כך הרבה קרה מאז. ביום האחרון שהייתי כאן גיליתי שאני בהיריון, ובכלל שכחתי מזה עד שראיתי את הספה, עליה ישבתי וחיכיתי למקלון שייצבע ואת השולחן, עליו היה מונח העלון עם ההוראות (בהולנדית! בלי תרגום לאנגלית!) ופתאום חזר אליי הזיכרון, חי וחד.
לחזור לכאן זה קצת כמו לחזור למקום זר, אבל מקום שהוא בית. שלושה חודשים זה הרבה זמן.
היה חם אתמול, כשנחתתי, ואני, שבאתי מהקיץ הישראלי הייתי לחלוטין over-dressed. הרחובות המו הולנדיות בגופיות ומכנסיים קצרים ונעלי אצבע, משל היינו בתל אביב. ואילו אני – ישראלית בלאי שכמותי (אני חושבת שההגדרה המדויקת היא "ירושלמית") מתהלכת לי ביניהן עם ג'ינס, צווארון גולף וסניקרס. ונשאלת השאלה – איפה הן קונות בכלל פרטי לבוש כאלה? ולמה? מה, בשביל יומיים בשנה? ברור לי עכשיו שיש לי עוד הרבה מה ללמוד על הזן הגבוה והבלונדיני הזה, אבל דיה לצרה בשעתה.
בביקור הזה, שהיה ספונטני לחלוטין, נאלצתי להגיע בכוחות עצמי מתחתנת הרכבת ועד לבית. הרחוב בו נמצאת הדירה הוא רחוב ארוך שמסתיים, למעשה, כמעט בתחנת הרכבת. זה מסלול שאני עושה בדרך כלל על אופניים, אבל הוא נחמד והחלטתי ללכת אותו ברגל.
וברחוב, לאט לאט הכל חזר אליי. הלכתי ליד חנויות ובראש מיד עלה לי הכינוי שנהגתי לתת להן, ביני לבין עצמי – הנה הספרייה של הנאצים, וחנות העיצוב שמעולם לא נכנסתי אליה, וה"בזאר-שטראוס" של ההולנדים (שם קניתי, בביקור הראשון שלי, מכנסי טריינינג, כי פתאום נהיה קר ולא היה לי מה ללבוש), והסופרמרקט הגדול, והמספרה שלי, וחנות החיות, ודוכן הדגים (שבבוקר, כשעברתי על פניו עוד היה שקט, אבל ידעתי ששעתיים אחר כך, בשעת הצהריים, משתרך לפניו תור ארוך וריח הדגים ממלא את הרחוב). והנה ה – lunch room הוורוד, ואני יודעת שהמראה שלו מטעה, כי למרות מתקתקות הצבע, ולמרות העובדה שבפנים הוא נראה כמו שילוב של דיינר אמריקאי עם סלון כלות בקריות בשנות ה – 80, האוכל שם מצוין באופן מפתיע. והנה הסופרמרקט הקטן, שהוא קרוב יותר לבית ואני תמיד מעדיפה אותו על פני הגדול, למרות שהם מאותה רשת ממש. ומעליו חדר הכושר החדש והמשוכלל, ומעבר לכביש חדר הכושר הוותיק והצנוע, במבנה ישן ומקסים. ודוכן הפרחים. ומוכר הירקות (שמסודרים בארגזי עץ מקסימים), וחנות הגבינות עם המוכרת שלא-מבינה-בגבינות (ולכן לא קונים שם), והחנות המוזרה עם פוחלץ השועל בחלון, והספרייה הציבורית עם הגג הרחב, מתחתיו נוח להחנות את האופניים לפרקי זמן ארוכים, החנות האורגנית, חנות הצעצועים, וחנות האופניים בה קניתי את המנעול הראשון.
והנה כבר עץ האגס, עם הפירות הקטנים והיפים שלו (עוד לא, עוד מעט), שנושרים בהמוניהם ומלכלכים את המדרכה. והאגס כבר מבשר את הבית. והנה הנה אני כבר כאן: מטפסת במדרגות תלולות, מניחה את המזוודה בכניסה, עולה למעלה ומרגישה קצת בבית, וקצת לא.
אבל אז על כל המראות מחכים לי פתקי אהבה וברוכה הבאה ואגיע בקרוב. ולאט לאט הגוף נזכר, והולך אוטומטית לפתוח מקרר, להסיט וילון, לקחת מגבת, למלא כוס במים קרים.
ותיכף אשים איזו מוסיקה, אשתרע בסלון עם ספר, ואחכה לו, שיבוא.
פליצי פליצ, וואו את כותבת ממש מעולה. איך הספקתי לשכוח את זה מימי התיכון, ואיך לא עקבתי אחרי שלל ציוצייך עד כה? ממש הפסד של חומר טוב. אולי באמת כדאי שאצטרף לפייסבוק ? סמארטפון? משהו? אני מקווה שנוכל לעזור בעיניין החתולים, אולי נהיה בי-ם בכלל ? בקרוב מאוד נדע. ד"ש לראש הגבינה, וספרי איך הייתה הפגישה המרגשת. שולחים לך ולהנרייטה הרבה אהבה 🙂
I used to listen to the very same song, on a loop, when D and I were having our long distance thingy 🙂 If there is anything at all you need – just shout! Or whisper, I'll hear you either way xxx
תודה מותק 🙂
נשיקות!