כפר שלם, רחוק מכאן

אומרים שהכל משתנה אחרי שנולד תינוק.

אז כן, אני מוכרחה להודות שהיו כמה דברים שהפתיעו אותי בכל העניין הזה של התינוקת (ובכוונה אני לא כותבת הורות, או אמהות. אולי אקדיש פוסט נפרד למונחים המשונים  האלה, ועל למה סירבתי לחגוג את יום האם. אבל אני סוטה מהנושא, כרגיל):

למשל, ההתפעלות הבלתי-ניתנת-לשליטה שלי מחיתולים מלאים. מגוון השירים המחורזים שאני בודה מלבי, שכל תפקידם הוא לקשור כתרים למה שהוא למעשה פעולה פונקציונאלית יומיומית, לא היה מבייש אף את הפזמונאי החרוץ ביותר.

למשל, ההוויה של ללכת כל היום עם שיר ילדים אחד ויחיד מתנגן בראש, ללא הפסקה (The Wheels on the Bus, אם אתם ממש רוצים לדעת. ר' וגם ד' מחבבים את השיר עד מאוד).

למשל, העובדה שהדבר הראשון שהולנדים שואלים על תינוקת הוא לא "בת כמה היא?" (את זה הם שואלים על הכלבה, תמיד), אלא האם זה ילד ראשון.

אבל מה שלא התכוננתי אליו, באף תרחיש אפשרי שיכולתי לדמיין לעצמי הוא רגש אחד, משונה: געגועים.

כי באמת, מה לי ולזה. געגועים מעולם לא היו הצד החזק שלי. בצבא שירתתי רחוק וחזרתי הביתה פעם בשבועיים בלי להניד עפעף. בטירונות לא עלה על דעתי אפילו להתקשר להורים. החברה הכי טובה שלי גרה שנים בסין והמשכנו לשמור על חברות טובה כשאנחנו מתראות פעמיים בשנה (במקרה הטוב). תדירות השיחות שלי עם חברים ומשפחה תמיד הייתה מתחת לממוצע. הרבה מתחת. קרובה יותר לתדירות השיחות שהיה מבצע מטפס על ההימלאיה בעיצומו של טרק לאחות של סבתא שלו כדי לשמוע על התפריט החדש לארוחת הערב בבית האבות שלה.  אני חושבת שהבהרתי את הנקודה.

והנה, פתאום, העניין הזה. כי מסתבר שלגדל ילדה במדינה זרה זה לא רק לגדל אותה בשפה זרה ובמזג אוויר אחר ועם שירים וספרים ובגדים ובובות אחרים. זה גם לגדל אותה בלי דודים ודודות וסבא וסבתא וכל השיגעון של המשפחה המורחבת ושל החברים. אף אחד לא קופץ לקפה ולמשמש את הילדה, אף דודה לא באה להריח את התינוקת, אף סבתא לא מזמינה אתכם לבלות יום שלם אצלה בבית. הביקורים (והיו לנו כבר לא מעט כאלה) הם ארוכים ומרוכזים, לא נינוחים כמו ביקורים של שעה-שעתיים-חצי יום.

ואני מוצאת את עצמי מצטערת, כל הזמן, שהם מפספסים חיוך פה ופרצוף חדש שם וכל מיני פונקציות חדשות ומגניבות של התינוקת (יו, היא תופסת את הצפרדעון עם שלוש אצבעות! אתמול זה היה רק שתיים!). ואני מצלמת, מצלמת, מצלמת. מרכיבה אלבומים שלמים בפיקסה, מעלה סרטונים (כה משעממים. באמת!) ליוטיוב, שולחת מיילים חודשיים עם תמונות ועדכונים על מעללינו, מדברת (!) בסקייפ עם ההורים שלי (!) כל יום (!). חזוס כריסטוס ושאר מרטירים אקראיים – אנא אני באה? למה הפכתי? מי זאת האישה הזאת שמחזיקה תינוקת מול מצלמת רשת ומראה בחיוך לצד השני: תראו, קפלים ברגליים!

לשמחתי, כולם משתפים פעולה. פחות לשמחתי, כולם מצטערים מאוד, ממש כמוני. כי אולי לא צריך כפר שלם כדי לגדל ילד (אנחנו באמת מסתדרים לבד. לא צריכים בייביסיטרים ועזרה בבית ושאר תשורות להורים הטריים), אבל זה נחמד לגדל ילד עם קהל. בייחוד קהל אוהד, שמתפעל מכל חיוך ושינוי וצפצוף. והביקור שלנו בארץ כבר נראה באופק (נא להחזיק אצבעות!) וזה יהיה נפלא להכיר לכולם את ד' סוף סוף, אבל אני יודעת שזה לא מספיק וזה לא תחליף. כי לא משנה מה יהיה אורך הביקור וכמה מהתינוקת הם יראו, הוא יגמר בסוף ואנחנו נחזור לכאן (ונחמד כאן, מאוד. אני אשמח לחזור) והם ישארו שם ובין ביקור לביקור יהיו עוד מלא דברים חדשים של התינוקת. רובם קטנים, רובם לא מעניינים אף אחד חוץ מאת ההורים שלה. ואת הכפר שלה.

אף פעם לא חשבתי איך זה יהיה לגדל ילד, לכן גם אף פעם לא חשבתי איך זה יהיה לגדל ילד בארץ זרה. והכל קל פה יותר, באמת. הירוק ירוק יותר והשלום מנומס יותר והנהיגה שפויה יותר וכולם גבוהים יותר. ואני משערת שאם היינו גרים בארץ הייתי מגלגלת עיניים ופוכרת אצבעות ותולשת שערות מהקרבה הכה-ישראלית הזאת.

רק שמהמרחק הזה, לפעמים, גם גלגול עיניים הוא מותרות.

(היי, חוץ מזה באמת שהכל אחלה. הנה קפלים ברגליים להוכחה):