גן סגור

הייתי נורא רוצה לספר לכם על תפנית דרמטית בעלילה אחרי שבפוסט הקודם נסגרה מאחוריי דלת הגן וכולנו הצטערנו נורא. אבל האמת היא, כמו שרובכם יודעים, שהחיים הם לא מאוד דרמטיים. התחושה הראשונית ההיא הלכה ונשחקה עם השבועות שחלפו. והפליאה שהרגשתי בהתחלה לנוכח מיקור החוץ שעשיתי, התחלפה בפליאה ותהייה על קנקנו של מיקור החוץ הספציפי הזה.

רוצה לומר: אני נמצאת בחוויה חדשה כפולה –  גם גידול ילדים וגם חיים בארץ זרה. ככה שאני אף פעם לא יודעת להבחין האם מה שנראה לי חדש ומשונה זה משונה-גן-כללי (כי מה אני יודעת, אף פעם לא שלחתי ילד לגן), משונה-גן-הולנדי או משונה-גן-אנתרופוסופי (שזו בערך ההגדרה של הגן של ד׳). ויש המון דברים משונים.

למשל, השעות. הגעה בין 08:00 ל – 09:00, איסוף בין 17:00 ל – 18:00. אז יש טווח נחמד גם בבוקר וגם אחה״צ, ואין לחץ, אבל בין השעות 09:00 ל – 17:00 אין הורים בגן. זה אומר אין ביקורים (גם לא בימי הולדת!), אין הגעה באיחור או איסוף מוקדם ואין להוציא את הילד באמצע היום. כל זה אומר גם שאין אפשרות להירשם רק לחצי יום. זה או הכל (במינימום: 8 שעות) או כלום. הטוטאליות הזאת נובעת קצת מהגישה האנתרופוסופית, השמה דגש על יצירת אווירה הרמונית ובלתי-מופרעת במהלך היום. אבל היא מתאזנת נוכח ההגבלה של הגן שאומרת: לא מקבלים ילד ליותר משלוש פעמים בשבוע. לשיטתם, הורים צריכים לבלות עם הילדים כמה שיותר זמן. לכן, לשלוח אותו לגן חמישה ימים בשבוע לימים מלאים (שימו לב, במקסימום זה יכול לצאת 10 שעות ביום!) פירושו לא למלא אחר אחריות הורית בסיסית. בהולנד כמו בהולנד, שמים דגש על חיי הפנאי והמשפחה. מה עושים בשאר הזמן? ההורים חולקים משרה, או עובדים מהבית, או נעזרים בסבא וסבתא.

נכון, הורים נאלצים למצוא ״סידור״ במהלך השבוע כדי למלא את הימים החסרים, אבל הדרך בה ההורים מסדרים את השבוע שלהם באופן קבוע במהלך השנה משקף אידיאולוגיה ובחירה, ולא רק צורך פרקטי. ברגע שהסידור הזה הופך לשיגרה, היא אינה מופרת תדירות על ידי חגים וחופשות. כאן הגן פועל 51 שבועות בשנה, ונסגר רק פעם אחת, בשבוע שבין חג המולד לראש השנה האזרחית.

או הילדים. כל יום מגיעים לגן כ- 10 ילדים (מקסימום) בגילאי 0-4. כן, כולם באותה קבוצה, וכולם עושים את כל הפעילויות יחד. בהתחלה הרעיון נראה לי משונה – מה יש לילדה בת שלוש לעשות באותה קבוצה עם תינוק בן שנה? או לילדה בת שנתיים עם ילד בן שלוש וחצי? גם הערבוב הזה, לשיטתם, הוא אידיאולוגי ומכוון. הנוכחות של ילדים גדולים עוזרת לקטנים יותר ללמוד על ידי חיקוי והתבוננות, וגם הגדולים יוצאים נשכרים כשהם מתרגלים כל יום עזרה לקטנים, אחריות וסבלנות.

או הפעילויות. כל החבורה הזאת, שנראית על שלל גילאיה יותר כמו משפחה מרובת ילדים מאשר גן הומוגני, יוצאת החוצה כל יום. ממש כל יום. כולל ברוח, בגשם ובסערה (אנחנו בכל זאת בהולנד, אי אפשר להיות בררנים). והם הולכים לכל המקומות שניתן להעלות על הדעת: לפארקים קרובים ורחוקים, לגני שעשועים, לחוות חיות, למוזיאונים, למרכז העיר, לחוף הים, לסופרמרקט (אם במקרה הם מבשלים יחד באותו יום) ואפילו לבית אבות פעם אחת. אין שגרה של *לימוד*, אלא יותר של חוויה. הם עושים דברים, חווים את העולם. הם הולכים ברגל ובעגלה ובעגלול ובאוטובוס ובטראם. הם מגדלים ראשני צפרדעים בצנצנת ומשחררים אותם לתעלה אחרי כמה שבועות. הם קוטפים עלים ביער, בוחנים פטריות, דוחפים עגלת קניות, מתבוננים על מוצגים במוזיאון, עומדים בתור בקופה, מכינים פיקניק מאולתר, משתכשכים במי הים.

או הקשר עם ההורים. לכל ילד יש מחברת קטנה משלו, בה רושמות הגננות מה הוא עשה באותו יום. ולא דיווחים בסגנון מה-אכלה-מה-הוציאה-כמה-ישנה, אלא סיפורים חמודים כאלה: ״איזה יום שמשי ויפה היה היום! הלכנו ליער ובנינו ״מבצר״ מענפים. ד׳ חיפשה ומצאה את הענפים הגדולים והיפים ביותר.״ [מתוך עדכון שהיה באמת].

אין אסיפות הורים (אבל יש ועד הורים). אין רשימת קשר או (רחמנא ליצלן) קבוצת וואטסאפ, אבל יש סיכום בכל רבעון – עלון עם הודעות כלליות, ברכות למצטרפים ולעוזבים והכי חשוב – קישור לאלבום עם מאות תמונות מארבעת החודשים האחרונים.

או מעורבות ההורים. כמו שכתבתי, לא חוגגים ימי הולדת עם אנשים מחוץ לגן. ההורים רשאים לבחור תאריך, להביא כיבוד או מתנות לשאר הילדים (אתם זוכרים שפה ילד היומולדת *נותן* מתנות?) אבל הם עצמם נשארים בחוץ. זו חגיגה פנימית. זו גם אחת הפעמים הבודדות שהורים מתבקשים להביא משהו (וגם זה לא חובה). חיתולים? הגן מספק. אוכל? הגן (הם אופים לחם כל בוקר. פחחח. עילאיים ומתנשאים). מגפיים, מעיל גשם, בגדים להחלפה, מוצץ או בובה אהובה לשינה נשארים בגן באופן קבוע, בסלסלה נפרדת לכל ילד.

כאילו רצו לומר: בשעות שאנחנו מתכנסים בגן אנחנו חברה סגורה. התפקיד הרגיל של ילד בתוך משפחה (בת יחידה, ילד בכור, אח אמצעי) מוחלף בתפקיד אחר, בדינמיקה אחרת. הקשרים הקבועים מתבטלים, זמנית, ונוצרים מחדש בדרך אחרת.

כל עוד ד׳ שמחה להגיע בבוקר אל הגן, ושמחה לחזור אחר הצהריים הביתה, נעים לי לחשוב על חברת הילדים הזאת, הסגורה. אני מקבלת הצצה אליה מהסיפורים במחברת, מעדכוני הגננות ומהתמונות כל רבעון, וזה נחמד. אבל לפעמים קורה שדלת הגן נפתחת, ו – ד׳ עסוקה או רחוקה או עם הגב אליי. ואז יש כמה שניות של חסד שאני רואה אותה אחרת, לא כפי שהיא איתי או מולי. אני רואה אותה בנפרד. רגע לפני שהיא מבחינה בי, אני רואה אותה.